"שמע, הכל קורץ לי. זו בדיוק הבעיה" אומרת לנו הפרזנטורית של LEAP – כלי חכם לבחירת מסלול לימודים וקריירה. והיא ממשיכה עם מונולוג ששמענו והשמענו אינספור פעמים: "בהתחלה אמרתי לעצמי נירשם לתואר, דירת שותפים, הנחות סטודנט, פאנג'ויה…" אבל היא לא מצליחה "להסגר על – איזה תואר". "מה אני רוצה לשרוף עכשיו שלש שנים מהחיים כמו חברה שלי שירי שלמדה משפטים ועד היום ממלצרת באיזה בר פח?" המצלמה עושה זום אאוט ואנחנו רואים שחברתה לספסל לא מרוצה מהביטוי "בר פח".
"אוקי. בר מסעדה" מתקנת את עצמה הגיבורה שלנו.
בקיצור, מסכמת את המונולוג הגיבורה על הספסל, 'את לא יודעת'.
והכותרת אומרת לנו – כמה זמן עוד תתלבטו לגבי העתיד שלכם?
גֵג הסיום מראה את הפרזנטורית מתבוננת באפליקציית LEAP שמסייעת בבחירה נבונה של לימודים וקריירה והיא שואלת בציניות – נו באמת, עכשיו באים?
וכמובן מה שמציל את הקליפ מלהיות קלישאה הוא עצם העובדה שהמגישה היא אישה מאד מבוגרת, חרושת קמטים. במקום להציג אדם צעיר שמתלבט בזמן אמתי לגבי עתידו המקצועי וההשכלתי, אנחנו עדים לאדם מבוגר שכנראה 'נתקע' על אותו ספסל עם אותה התלבטות בלתי פתירה משהו כמו 40 – 50 שנה. הדמיון מפליג לעידני עידנים של התלבטות לגבי 'מה ארצה להיות כשאהיה גדולה', התלבטות שהתחילה כשהדוברת הייתה נערה בת 17, המשיכה אל תוך שנות העשרים, השלושים, הארבעים, החמישים, הששים, השבעים וכנראה השמונים של חייה. והיא עוד שם, באותו מקום, מתפתה אך חוששת, רוצה אך פוחדת, שוקלת ושוקלת מנגד.
בעיני קורע מצחוק ומדויק להחריד.
ומעבר להגזמה הנכונה שאומרת לנו – אם לא תקבלו החלטה חכמה תמשיכו להתלבט לנצח, ולשם כך קיימת האפליקציה LEAP ששיש לה גם שם קולע – אני חייבת להגיד שרווח לי שסופסוף לא צריך להשתמש בילדים כדי לדבר על שירותים של גדולים. מותר להיות מקורי ולהשתמש בשחקן קשיש כדי להדגים שירות לאנשים צעירים.
אהבתי ואפילו התלהבתי. ומה יהיה הלאה? כולי סקרנות.
