יש משהו מעורר אי נוחות בהחלטה להקים אדם מן המתים כדי למכור מכוניות. לא כדי להחזיר אותו לרגע אל הבמה, אל המקום שבו הקהל אהב אותו, אלא כדי להפוך אותו לפרזנטור של חברה מסחרית.
אפשר עוד להבין את הניסיון להחיות באמצעות AI את עופרה חזה או זוהר ארגוב כדי שישירו שוב. יש בזה לפחות המשכיות כלשהי של מה שעשו בחייהם. אבל לגייס את ישראל פוליאקוב המנוח לקמפיין של פריסבי? כאן כבר מתעוררת שאלה של טעם, ואולי גם של אתיקה. העובדה שהטכנולוגיה מאפשרת אינה הופכת כל שימוש בה לראוי.
אבל מעבר לאי הנוחות, מתעוררת שאלה פשוטה: למה?
לו היה כאן איזה קשר מפתיע בין זהות הידוען לבין המותג, משחק מילים, תובנה, משהו שמצדיק את המפגש, ניחא. אלא שהקשר היחיד הוא שפולי הוא אביה של יעל פוליאקוב. וגם אז: מה הקשר בין יעל פוליאקוב לפריסבי בדיוק?
וכך אנחנו מקבלים שיחה בין אב שמת לפני שבתו הפכה לכוכבת טלוויזיה, לבין בתו, שהתפרסמה בין היתר בזכות דמות שהציבור חלוק ביחס אליה. דמות שהדיאלוגים שלה עם אמה, על הוולגריות המכוונת שלהם, מצחיקים מאוד חלק מהצופים ומרתיעים אחרים.
ובתוך כל זה מתנהל דיון על הנחת סלב, ועל השאלה אם מכירים את יעל ואת אמא שלה.
ומה עם פריסבי?
פריסבי מציעה טרייד אין, מימון וביטוח. שירותים רלוונטיים בהחלט, אבל כאלה שקשה למצוא בהם בשורה מסעירה או בידול ממשי. נדמה שהקמפיין מבקש לפצות על היעדרה של הצעת ערך מפתיעה באמצעות נוכחותם של שני ידוענים, שאחד מהם אפילו הוחזר מן המתים לצורך העניין.
אלא שכאן טמון הפרדוקס: במקום שהסלבס יעניקו למסר כוח, הם משתלטים עליו. הצופה עסוק בפולי, ביעל, בטכנולוגיה ובשאלה אם כל זה ראוי או מצחיק. הרבה פחות במה שפריסבי מציעה לו.
בסופו של דבר, אפשר להקים לתחייה את פולי. הרבה יותר קשה להקים לתחייה מסר שאין לו באמת מה לחדש. וערובה לכך היא שלא מעט אנשים ששאלתי אם ראו את הסרטון, אמרו ״כן הם מפרסמים איזו מכונית אני לא זוכר/ איזו״.
עטרה בילר היא אסטרטגית מיתוג וסטוריטלר. היא אחראית על מהלכים קאנוניים של פרסום ומיתוג לאורך השנים ועובדת עם לקוחות משמעותיים במשק. עטרה מייצרת אסטרטגיות מותג ומהלכי מיתוג ותקשורת שיווקית שפוגשים את ההזדמנות הכי משמעותית בשוק ומייצרים, לכן, את התוצאות העסקיות האופטימליות עבור הלקוח.
עטרה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר אילן והייתה בעברה יועצת ארגונית על פי שיטת Tavistock הבריטית.
