אתחיל בחדשות הטובות שאני נאלצת להודות בהן על אף טעמי האישי ועל אף הניתוח המשתלח שתיכף אשחרר מקולמוסי ומדעתי.

אין ספק קל שבקלים שאופירה אסייג היא משאב כלכלי אלקטרי ומגנטי. מדמות שנויה במחלוקת באופירה וברקו היא פרצה למסך בפאנל של הזמר במסכה, ולמרות שהיא חולקת את הפאנל עם רבים וטובים וותיקים ומוכשרים ממנה, עבור אופירה הפאנל צר מלהכיל אותה והאחרים הם, עבורה, רק זמרי הרקע. ועם ישראל אוהב אנשים שמאוהבים בעצמם, ומבחינה מסחרית זה מתורגם לכסף רב.

אבל הבטחתי להביא בשורה אחת טובה ותראו, אפילו זה לא מצליח לי…

אז הנה זה – אין לי ספק שהפרסומת להוט מובייל  5G שאופירה מקדמת יחד עם התרנגול והכריש מ׳הזמר במסכה׳ עושה נפשות הן כפרסומת והן כהצעת ערך מסחרית. הזמר במסכה היא תכנית סופר – סופר פופולארית והיא אחת ממנופי הרווח המשמעותיים של ערוץ 12 בתקופה הנוכחית. לזכותה של הפרסומת נאמר שהשיח מי מסתתר מאחורי התחפושות ירד מזמן מהמרקע אל עבר הרשתות החברתיות, והפטנט הבסיסי והנפלא הזה – לזהות אדם שמתחבא מאחורי תחפושת – כנראה תמיד עבד ותמיד יעבוד עלינו. על הבסיס האורגני והאוניברסלי הזה נבנה הפורמט של התכנית, והתפקיד של הפאנליסטים, כמו בכל ריאליטי מחולל רייטינג, הוא להבליט את הרגשות הפרימיטיביים והקמאיים שלנו. כמובן שהם עושים זאת במסווה של מקצוענות ומומחיות. אבל המשימה היא לחדד את המתח ולהגזים את התעתוע שהזמר במסכה מתעתע בנו.

שכבה מעניינת נוספת שהתכנית מציעה היא ההבחנה הברורה בין מי שהוא ׳זמר׳ למי שאינו זמר ורק שר יפה. האבחנה הזו שמגיעה אלינו בעיקר דרך סטטיק וצדי צרפתי מרגשת אותי ומשדרגת בעיני את מעמדם של זמרים אמתיים אל מול כל מי שחושב שהוא זמר כי הוא ״רק שרק יפה״. הפן הזה עושה נפשות למקצוע הזמר/ זמרת, ואנחנו יודעים שכל שדרוג שווה בסופו של דבר, שוב, כסף.

אבל נחזור לפרסומת.

לא היה משהו דומה ונפלא לא מזמן עם גל גדות? אנחנו מבדילים בין חוק החמש של גל לבין הוט מובייל 5G של אופירה? זה אותו דבר? זה דומה? זה שונה? כבר סיכמנו שאנחנו לא מבינים בנתבים וראוטרים ורשת מובייל ורשת אינטרנט ווויי פיי.

הכל דומה, ומעניק לנו את האפשרות להיכנס 473,876 פעמים ביום לפייסבוק, אינסטוש, טיק טוק וספוטיפיי, ולחרוך את הווטצפ האלמותי.

לנו לא אכפת באמת מה זה עד שזה נופל או נתקע, ולכן למדתם שצריך לזרות חול בעינינו ולהגיד לנו דברים כללים כמו ״נתב B״ או ״חוק החמש״ או עוד ועוד משפטי – פיגומים זמניים שיאפשרו לכם למכור לנו ״כי זה טוב״. מבחינתנו זה מצדיק את הטרחה ואת המחיר. אבל בחיים לא ממש נבין מה זה. העיקר שיש לנו כזה.

אופירה והתרנגול והכריש שהם כולם, כמובן, אופירה, בעצם צוחקים על אופירה שהעולם שלה מלא בהרבה מאד אופירה.

בעולם של אופירה כולם זה היא, או למענה ובשבילה. אופירה היא יציר כפיו של ההמון. קלסתרון או אוואטר של כל הישראלים באשר הם. היא נראית ונשמעת כמו החלקה יפאנית והזרקת בוטוקס ששולחת קלישאות נוסח ״אני מתתתה!״ לחלל האוויר (יותר נכון לחלל הסייבר) שזה סיכום מתמטי של מה שההמונים עושים ואיך שהם נראים ונשמעים.

אולי זה מצחיק כמה אנשים שמתים על ה sound bites ועל חוסר הגבולות הלכאורה אינפנטילי שלה. אני את אופירה לא אוהבת אפילו לא לרגע קט. זה נכון שפה ושם היא זורקת הגיג אינטלגנטי אבל עצם העובדה שהוא מפתיע ומרגש, רק חושף את העובדה שלא ציפינו לו…

הנוכחות שלה על המסך מטרידה אותי כי אני לא באמת מקבלת תמורה הולמת וראויה עבור הנרקיסיזם המוצהר שלה.

מה שאני כן מקבלת, אגב, מקרן פלס ומירי מסיקה שגם הן דיוות שאוהבות צומי.

אבל לפחות הן מביאות ערך ונותנות בראש. מירי וקרן מצליחות, למרות ההתמכרות שלהן לספייס אינסופי, להפתיע אותי וגורמות לי לחשוב על דברים שלא הייתי יכולה לחשוב בעצמי. אופירה היא הרבה אוויר חם שמזמן מעתיק מעצמו את מה שאמרו לו שאנשים אוהבים.

הפרסומת עם הכריש והתרנגול לא רק מבאסת אותי, זה גם נותן לי הצצה לא נעימה לתעשיית הטלוויזיה. כל הפרסומות שמשתמשות קלות במוטיב המסכה (שפיטה לטרמינל איקס למשל) לא מגיעות לקרקעית הנשייה כמו אופירה להוט.

הוט חמישה ג׳י מובייל מקריבה אסטרטגיה טובה תמורת סלב -לרגע בתכנית עתירת רייטינג.

אז נכון, ופתחתי בזה, שזה בטח פצצת מודעוּת בלתי נעזרת, אבל בעיני זה מזיק להוט, לזמר במסכה ולקשת 12.

העדפתי את גל גדות שמביאה איכות ורמה ובעיקר קונספט.

ואם שקלתי ולו לרגע לעבור מיס להוט, נזכרתי למה לא.

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.

גילוי נאות: כבר שנה וחצי אני שומעת מכל עבר שכדאי לקנות בקוויק. רבים וטובים טוענים שקוויק שהוא web native כלומר – לא התחיל אופליין וחיפש את דרכו אל עבר הרשת אלא נולד על פי כללי וחיי האינטרנט – טוב פי כמה וכמה מכל האלטרנטיבות. למה זה חשוב? כי כנראה שקוויק מציע חוויה חיובית של שופינג שכל המתלהבים מכירים באופן אישי וזה גם אומר ששום דבר מהחוויה המיטבית הזו לא בא לידי ביטוי בפרסומת החדשה והמאד בולטת של קוויק.

אבל דווקא בגלל זה בואו ניגש לחדשות הרעות.

הפרסומת של קוויק עושה כמה וכמה שגיאות עקרוניות.

• קוויק הינו מותג challenger
  כלומר, בעולם הריטייל אונליין יש מנהיגים שביססו את מעמדם. תפקיד ה challenger הוא תמיד לתקוע מרפק בצלעות המובילים. כדי לעשות את זה צריך להציע זירה אחרת ובמלים אחרות – אי אפשר להתנהג כאילו אתה מוביל קטגוריה כשאתה צריך להיכנס בה ולהסית אליך את השוק. קוויק הראשונים שלא גוררים עבר low tech וסניפים שצריך לפרנס, אבל לא המציאו את ההזמנה של חלב וביצים הביתה. בדיוק בגלל זה קוויק לא יכולים להרשות לעצמם להיכנס בקטגוריית הסופר. ההשוואה בין חוויה נעימה של קניות אונליין לבין חוויה לא נעימה של קניות בסופר ה״גשמי״ תזכיר לכולנו שעדיף לעשות קניות בשופרסל אונליין, מוביל הקטגוריה, מאשר ללכת לסופר.
  כלומר – כל עוד אתם מזכירים לנו למה לא לקנות בסופר ולמה כן להזמין אונליין – אתם תורמים נפשות ללידר. הגעתם אחרונים וזהו לא תפקידכם לעשות את ההשוואה הזו.
• כל הביצים בסל אחד
  פספסתם את הקליע הגדול מאד שהיה לכם בקנה. הפרסומת הזו ארוכה (דקה וחצי רבק) והיא מככבת בפריים יקר בתכניות עתירות רייטינג. אבל לא הסברתם למה דווקא קוויק אלא למה לא סופר. ההגיון המתמטי ״אנחנו נהרוג את הקניות בסופר הפיזי כי אנחנו רק אונליין״ לא מתכתב עם המוח הזוחלי שלנו. המוח הזוחלי רואה אדם בסופר אז הוא אומר לעצמו ״אין חדש תחת השמש כי יש פה משהו שקשור לסופר״. יש פה ׳מה לא׳ ולא ׳למה כן׳. שמתם את יהבכם על הסיפור הזה ולא השארתם מקום לספר את הסיפור האמתי של סופרמרקט קוויק.
• הנרטיב של סיוט בסופר הוא מילולי
  והפרשנות הקולנועית לא פיצחה אותו מעבר לתרגום המילולי.
  זה נכון שחלקנו לא אוהבים ללכת לסופר אבל האלגוריה של סרט אימה לא מתיישבת עם מה שבאמת מטריד אותנו בסופר. סיוט בסופר נוצר בהשראת סיוט ברחוב אלם, אולי, אבל באופן מוזר, הוא משאיר אותי בתוך הסופר המוכר והחביב שלי ולא ממש מפחיד או מרתיע אותי. כי אני לא מאמינה לו. אף פעם לא הייתי בסופר ריק שהכל מעומעם וכל מיני תאומות קריפיות צצות ונעלמות לי. זה לא מזכיר לי שום דבר שדומה ללא לאהוב ללכת לסופר.
  אז או שתברחו לחלוטין מהקשר הסופר ותעשו סרט אימה כמו שסרט אימה צריך להיות (למשל סכינאי בסמטא אפילה, זומבים במשרד, המאפיה בסלון, תאומות קריפיות במושב האחורי באוטו), אבל כל עוד אתם נצמדים ללוקיישן של הסופר ומלבישים עליו סרט אימה – זה לא אמין כי כל סיוט שלא יהיה בסופר – אינו מתקשר לא לחרדות ולא לחלחלות.
• אם כבר אז כבר
  נניח, נניח, נניח שהיו מכריחים אותי לעשות ׳סרט סיוט שמצטלם בתוך הסופר׳. אז למרות שאמרתי שאני לא חושבת שתפקידו של קוויק להיכנס במה שרע בסופר, אם כבר הייתי עושה סרט על מה שסיוט בסופר, הייתי מראה תורים ארוכים, אנשים דוחפים, ההוא שלוחץ על העגבניות ועושה חורים במלפפונים, הסדרן שמתעלם ממני ולא נותן לי לעבור עם העגלה כי הוא מדביק מחירים על השימורים וכמובן המגע החלקלק והרירי של הקפואים, במיוחד הדגים, במקפיא. חווית הסיוט בסופר אם נהיה קונקרטיים ולא אלגוריים היא חוויה של צפיפות ובזבוז זמן יותר מכל דבר אחר. כדי לבנות סיפור על דרך השלילה חשוב לשמור קשר עין הדוק עם הצופה ולהקפיד לתת לו את מה שהוא באמת לא אוהב ומה שבאמת הוא נרתע ממנו.
• אבל עכשיו נחזור לאתגר האסטרטגי
  קוויק לשופרסל זה כמו נטפליקס לבלוקבסטר. מביאים disruption לעולם שחשב שהוא ימשיך ככה עוד הרבה שנים, וטעה בגדול כי התעלם ממגמות העל.
  נטפליקס ניצחו לא כי חם או גשום או מעייף לצאת מהבית להחליף סרט בבלוקבסטר. או כי לא מוצאים את הסרט או כי התור ארוך. אלה תירוצים קלושים ללמה נטפליקס כן ובלוקבסטר לא. נטפליקס ניצחו לא כי בלובסטר עשו משהו רע אלא כי העולם היה בשל לסטרימינג, והפרידה מחנות השכרת הסרטים הייתה מובנת מאליה. נטפליקס ניצחו את בלוקבסטר כי בלוקבסטר היו שאננים והנחות היסוד העתידיות שלהם היו שגויות.
  נטפליקס לא השוותה את עצמה לבלוקבסטר אפילו שבלוקבסטר לא הציעו אפילו סרטים אונליין. נטפליקס עמדו בפיתוי להכפיש את בלוקבסטר לא כי הם נשמה טובה אלא כי הם החליטו לבשר את ״הסצנה הבאה״ ולאפשר לאנשים לחוות קפיצה קוואנטית קדימה. אל תוך מה שהם יצרו הם יצקו תוכן שיגרום לאנשים לא להסתכל לאחור. הם לא הסתפקו בלהיות נוחים וידידותיים ושימושיים. הם הדפו אותנו לעולם הדרמות, לבינג׳, לדוקו הרכלני, לאשליה שהם תופסים אצלנו כל חלקה טובה.
  קוויק יקרים, אם אתם מאמינים שהעולם בשל באמת להיפרד מהסופר, ושיש לכם את הדור הבא של לקנות אונליין, ושהעולם הזה נברא בזכות ולא בחסד (כלומר לא כי יש קורונה או כי אין לכם נדל״ן) – תנו בראש וצרו זירה וחווייה שלא הייתה כדוגמתה.
  נסחו את הסיפור שלכם. קחו תפקיד בחיינו. תוכיחו שנוצרתם מתוך חשיבה טהורה של חווית ecommerce .
  כמו אמאזון שחשבו אונליין מהרגע הראשון ופיצו בכל דרך אפשרית על היעדר העולם הגשמי, גם אתם יכולים.
• בשורה חדשנית
  קניות אונליין זה הרגל ישן ולא מסעיר. אבל יש בו דברים שאפשר להתחיל ולפתח ולהשכיח מאתנו שאי פעם קנינו אחרת.
  במקום הרשימה הקבועה שלי ובמקום הקטגוריות הרגילות (לחם חלב ביצים/ מוצרי יסוד ומכולת/ פירות ירקות ופיצוחים/…) שמככבים בקדמת החנות האינטרנטית, בנו חוויה כמו שנטפליקס עשו בהתחלה. וגם אמאזון. נטפליקס טשטשו את הגבול בין החיים למסך (נזכיר שההשקה של נארקוס לוותה בכתבות על סחר סמים במרכז אמריקה ולא היה ברור אם מדובר בפרומו חכם או בכתבת תחקיר אובייקטיבית עד שנפלנו בפח ושכחנו שהיה משהו אחר אי פעם).
  אמאזון הפכה לשם נרדף למועדון קריאה. הרבה מעבר לחנות ספרים נוחה ויעילה ומקוטלגת למשעי. לקנות באמאזון, עד היום, מכניס את הצרכן לאלגוריתם שמצליב אינספור נתונים ומציע לו לתדהמתו ספרים שאחרת לא היה יודע שהם קיימים. אשר כמובן מעניין אותו לקרוא אותם. כדאי לקנות באמאזון כי הוא לא רק הגשר לעולם הגדול של הבסטסלרים וזוכי הפרסים. הוא גם גשר בינינו לבין עצמינו.
  סופרמרקט שחי באינטרנט יכול לקחת על עצמו תפקיד דומה. להוביל את עולם הקולינאריה, לייצג את מהפיכת הבריאות במזון, לרכל על סלבריטאים ומה הם אוכלים ומבשלים בעולם הרחב, לספר לנו איך מסדרים תבלינים בארון ולעשות שיתופי פעולה שוטפים ואינסופיים עם מומחים ומשפיענים בדוגמאות שנתתי וצפונה מהן. סופר אונליין יכיר אותי ויחשוף אותי לתכנים ולאפשרויות שלא חשבתי שסופרמרקט יכול. אני לא ארצה לקנות בשום מקום אחר כדי לא לפספס רגע עם קוויק, וכדי שקוויק לא יפספס רגע איתי. קוויק ילמד אותי ואני ארגיש נחשבת ומשמעותית. מי יכול לסרב לזה?

  סופר שהוא אונליין צריך לקחת תפקיד הרבה יותר גדול מאשר להיות אלטרנטיבה ידידותית ונוחה. אי אפשר ב 2020, כשהעולם כבר שמונה חודשים תחת מגיפה ומזמין הכל אונליין, לקוות שהצעת הערך ״נוחות אונליין״ אל מול ״סיוט אופליין״ ירשים אותנו.

  קוויק, יש לכם שדה רחב שכנראה אפילו אתכם מפחיד לראות כמה אפשר למלא אותו. הסיוט הוא שלכם. לא שלנו. סופר אונליין זה מותג תוכן בראש וראשונה. לא בשורה טכנולוגית שימושית שזה כבר yesterday’s news. הפיצוח יהיה מחוץ לאזור ההרגל והנוחות שלכם וכנראה גם מחוץ לקונספט הנוחות השחוק והלעוס בכלל. הפיצוח חייב לייתר את התחרות בברוטאליות, תוך שאתם מעניקים לי תועלת וריגוש.

  מגיע לכם יותר מצלצול פעמון, ושליח חייכן עם בצל ירוק מבצבץ משקית חומה.

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.

#הבושה_עוברת_צד

מיזם ההרתעה החברתית נמשך עם תמונות הנאשמים באונס הקבוצתי באילת על שילוט ברחבי הארץ

מיזם FACEIT של יעל ורד ומיכל לוברבום, שיזם תלייה של שלטי חוצות כנגד אביעד משה- הנאשם בתקיפת בת זוגו באלימות חסרת מעצורים, ממשיך ועולה עם קמפיין חדש. תמונות החשודים באונס הקבוצתי האכזרי באילת יתנוססו על גבי שלטי חוצות והפעם נקבע המיקום בהתאם ליסודות הצדק הפואטי – בכל רחבי העיר אילת, כולל גם את אזור מלון הים האדום בו התרחש המעשה. במקביל, לאות סולידריות, עשרות מסכי ענק, בצמתים מרכזים ברחבי הארץ, יעלו מסרי תמיכה בנושא.

המהלך הינו יוזמה פרטית והקמפיין הופק ללא משרד פרסום, ללא סוכנות מדיה וללא חברת הפקה, אלא בעבודה עצמאית של שתי יוזמות הקמפיין. המדיה, המוערכת בשווי מאות אלפי שקלים, הינה בזכות התגייסותן של חברות שילוט למהלך, וכן מכספים שנאספו ממיזם מימון המונים.

לדברי יעל ורד, מיוזמות הקמפיין, בעלת רקע של 15 שנה בתחום השיווק בחברות מובילות: "כל עוד גלגלי הצדק חורקים לאיטם, ובהיעדר ענישה משפטית ראויה, אין לנו ברירה אלא לנקוט בסנקציה חברתית מתבקשת, במסגרת החוק.

חשוב כי האמירה תהיה ברורה ומדויקת: הבושה כבר אינה חלק מנחלתו של הקורבן, אלא עוברת לצד התוקף – הגיע הזמן ש*הוא* יתבייש!

ראוי להבהיר שאין כוונה לרדוף אחרי חשודים רנדומליים ולחרוץ את דינם, אלא לנקוט בדרך זו אך ורק במקרים קיצוניים – כאלו, שכאשר שומעים אותם האדמה רועדת, האוזניים מצטלצלות והלב נשרף. מקרים בהם אנו חשות כי דגל אדום מתנוסס מעליהם ולא ניתן יותר לעבור לסדר היום".

לדברי מיכל לוברבום, מיוזמות הקמפיין, עיתונאית: "מערכת המשפט יכולה להמשיך לדאוג לצנזר, לחוס על המוניטין  ולתת צ'אנס נוסף לחיות אדם. אנחנו, כחברה, נדאג להיות שם כדי לצרוב את פני הרשע, לוודא שהידיים שרוצצו וניסו לרצוח, לעולם לא יתפרנסו ושהם לא יתקבלו בשום מעגל חברתי…"

FACEIT נשען כולו על מימון המונים וסיוע מתורמים. כל מטרתו של המיזם היא לממן שילטי חוצות ומדיות נוספות, סיוע משפטי, פעילויות חברתיות ותמיכה בנפגעות.

פייסבוק –  FACEIT

אינסטגרם – FACEIT

למיזם המימון המונים FACEIT

לרוב, מזה שנים רבות, המוצר גנרי, ולכן הפרסומת צריכה לעשות פליק פלק ושמיניות באוויר כדי לבנות בידול ולהוביל טריטוריה שתהיה שונה ורעננה בחוויה הצרכנית. קשה לייצר בידול באמצעות המוצר ולכן צריך לספר סיפור ייחודי ולקחת בעלות על עולם תוכן. למשל, בירה. למשל, נתבי אינטרנט. למשל, אופנה. כמעט בלתי אפשרי להפגין יתרון מוצרי וגם אם יש כזה, ידוע שהמתחרים יסגרו את הפינה הזו לפני שנבין מי היה קודם.

במקרה של טאבלט נגיש למבוגרים של מפעל הפיס זה לא ככה.

הגאונות היא בהברקה המוצרית, יותר מכל דבר אחר.

הברקה היא לרוב חיבור בין שני עולמות שלא חשבנו להיפגש.

הטאבלט הנגיש שואב השראה ממוצרי הייטק לפעוטות ומנזקקותם של מבוגרים.

כבר היה לנו שלט רחוק, טלפון, מחשב, משחקים – מעוצבים לפעוטות שצריכים שהכל יהיה פשוט ופיגורטיבי, ללא טקסטים. בלי מלים ארוכות.

באותה מידה כבר היו לנו אינספור ניסיונות לגונן על הסבים והסבתות שמשבר הקורונה גזר עליהם בידוד ונידוי אכזריים.

אותם סבים וסבתות, עד משבר הקורונה, השתמשו בטלפון. גג ווטצפ. אבל הם לא נולדו למציאות הזום והטכנופיליה מהם והלאה. זה לא בשבילם. הם משלימים עם גורל של מידור וגעגועים לילדים ולנכדים.

בדיוק עבורם הומצא הטאבלט הנגיש שגדולתו בפשטותו. הוא עומד בעצמו בלי case. יש לו שני כפתורים גדולים – אחד ירוק ואחד אדום. ומסך ענק ששם המתקשר מופיע עליו באותיות קידוש לבנה. מי צריך יותר מזה?

הפרסומת מדגימה אנשי קשר נפוצים ורלוונטיים כגון ״רופאה ד״ר קטרינה״, ״סמדר עובדת סוציאלית״, ״אלון בני האהוב״, ״עומר הנכד המקסים״.

הפרסומת מדגימה שיחה קבוצתית עם הנכדים, נכדה שמנגנת פסנתר בארבע ידיים עם סבתא, שמנגנת גם, סבא שמבשל ומשוחח בו זמנית עם המשפחה.

השיר ״תראו אותי, אני שמח פתאום, הכל נראה לי יפה היום, כמו חלום, סתם פתאום״ מושר בקולאז׳ של מבוגרים וצאצאיהם, אגב בישול, משחק ונישוק המסך.

לי ברור שהגדלת המסך וצג האותיות, וצמצום הפונקציות (רק שני כפתורים – לענות ולסיים שיחה) הוא פתרון חכם מאין כמותו שזעק שכבר ימציאו אותו.

הכללים הבסיסיים ביותר של יצירתיות שיחקו פה תפקיד – החסרה מחד וגדלה מאידך. הפרסומת עושה הכל לחשוף אותנו לאביזר ולחוויה שהוא מאפשר לקהלים הכפולים – האזרחים הוותיקים ומשפחותיהם.

מפעל הפיס והרשויות המקומיות הרימו את הכפפה הזו.

הטקסט בסוף הקליפ ארוך מהרגיל ומדבר בפשטות וללא סיסמאות, וזה עשה לי צביטה בלב כי ככה בדיוק מדברים לפעוטות. ברור ומפורט, רק שהפעם מדברים למבוגרים. לי זה עשה גם טוב וגם עצוב. תראו מה זה טקסט:

״מפעל הפיס והרשויות המקומיות פועלים למען הפגת הבדידות של אזרחים ותיקים, ורוכשים עבורם אלפי מערכות טאבלט מונגשות המאפשרת קבלת שיחות וידאו בלחיצת כפתור כדי שיוכלו לשמור בקלות על קשר עם המשפחה, עם רופאים, עם השירותים החברתיים״.

הסיסמא שעולה בסוף ״מפעל הפיס הכל חוזר לקהילה״ מזכירה לנו שוב ושוב שמפעל הפיס זה לא רק הגרלה, ולמרות שיש תחרות צפופה על התנדבות והענקה לקהילה, במיוחד עכשיו, והציניות עולה אל על, פה חשתי שההמצאה עצמה והפרסומת המושרת היו במידה מדויקת.

עם הטאבלט המונגש שווה כנראה להיות אזרח ותיק!

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.