נובמבר הוא אחד החודשים העמוסים ביותר בעולם השיווק. מבצעי הקניות, יעדי המכירות והמרוץ אחרי תשומת הלב של הצרכנים הופכים כל קמפיין לקריטי, כל יום פרסום למשמעותי וכל סטורי להזדמנות לייצר עוד מכירה.
ובתוך כל הטירוף הזה, דווקא עכשיו, משפיעניות מובילות כמו דניאל עמית וליאור מארס משתפות בהתמודדות עם חרדה ובצורך לקחת פסק זמן מהרשתות.
אני לא יודעת מה הוביל כל אחת מהן למצב הזה, ובוודאי שלא מתיימרת לייחס אותו לדרישות של מותגים. אבל הסיפורים האלה מעלים שאלה שאנחנו, מנהלי השיווק, חייבים לשאול את עצמנו: האם במרדף אחרי עוד חשיפה, עוד מכירות ועוד תוצאות, אנחנו בעצם כורתים את הענף שעליו כולנו יושבים?
מתי הפכנו את המשפיענית לאחראית גם על האלגוריתם?
דמיינו שרכשתם זמן פרסום בפריים טיים בטלוויזיה. הפרסומת שודרה בדיוק כפי שסוכם, אבל הרייטינג באותו ערב היה נמוך מהצפוי. האם הייתם מתקשרים לערוץ ודורשים לשדר אותה שוב, ללא עלות, כי לא מספיק אנשים צפו בה?
כנראה שלא.
אנחנו מבינים שלרשת השידור אין שליטה מלאה על מספר הצופים בכל רגע נתון. אבל כשמדובר במשפיעניות, לא פעם אנחנו מצפים למשהו אחר לגמרי.
אנחנו בוחרים משפיענית על סמך נתוני החשיפה שלה, בוחנים את הביצועים של שיתופי פעולה קודמים, מתכננים את הקמפיין בהתאם ומצפים לקבל מספרים דומים. אלא שהחשיפה ברשתות החברתיות אינה קבועה, והאלגוריתם לא מתחייב לספק את אותן תוצאות בכל פרסום.
המשפיענית יכולה להכיר היטב את הקהל שלה, להשקיע בקריאייטיב, לבחור את שעת הפרסום המתאימה ולייצר תוכן מצוין, ועדיין לקבל פחות צפיות מהרגיל.
ואז מתחיל הלחץ.
למה החשיפה נמוכה? אולי תעלי עוד סטורי? אולי ננסה בשעה אחרת? אולי נוסיף תזכורת למבצע?
וכאן בדיוק מתחילה הבעיה: אנחנו לא מסתפקים במדידת התוצאות, אלא מצפים מהמשפיענית לפצות אותנו על כל ירידה בהן, גם כשהסיבות אינן בשליטתה.
וכשאנחנו מבקשים עוד חשיפה, אנחנו עלולים לקבל דווקא פחות
נניח שהקמפיין הראשון דווקא הצליח. הסטורי ייצר עניין, קוד הקופון עבד והמכירות הגיעו. מבחינת מנהל השיווק, המסקנה כמעט מתבקשת: אם זה עובד, למה שלא נעשה עוד פעימה?
אז מאריכים את המבצע, מבקשים עוד סטורי, מוסיפים תזכורת ומנסים לשחזר את ההצלחה.
אבל בזמן שאנחנו מסתכלים על נתוני המכירות, בצד השני נמצא קהל שכבר נחשף למוצר, שמע את ההמלצה ואולי אפילו רכש.
ככל שאנחנו מעמיסים עוד תוכן מסחרי על אותו קהל, אנחנו מסתכנים בשחיקה של הקשב והעניין שלו. וכשהצפיות וההמרות מתחילות לרדת, אנחנו חוזרים למשפיענית ומבקשים ממנה להגביר את הפעילות.
וכך נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו: אנחנו דורשים יותר תוכן כדי לשפר את הביצועים, אבל ריבוי התוכן עלול לפגוע בביצועים עצמם. וכשהמספרים יורדים, הלחץ לייצר עוד תוכן רק גובר.
במילים אחרות, בניסיון למקסם את הקמפיין הנוכחי, אנחנו עלולים לשחוק את פוטנציאל ההצלחה של הקמפיין הבא.
וזה כבר לא רק עניין של עומס על המשפיענית. זו פגיעה אפשרית בנכס השיווקי שבגללו בחרנו בה מלכתחילה: הקשב והאמון של הקהל שלה.
אנחנו קונים את האמון של הקהל, אבל לא תמיד סומכים על מי שבנתה אותו
וכאן נכנסת לתמונה סתירה נוספת במערכת היחסים שלנו עם משפיעניות.
אנחנו בוחרים בהן בזכות האישיות, הסגנון, היצירתיות והחיבור הייחודי שלהן לקהל. אבל ככל שאנחנו לחוצים יותר להשיג תוצאות, כך אנחנו נוטים להדק את השליטה בתוכן.
המותג חייב להופיע בשניות הראשונות. המסר צריך להיות מדויק. צריך להוסיף עוד יתרון מוצר. המחלקה המשפטית מבקשת שינוי, מנהלת המותג רוצה ניסוח אחר, והקריאייטיב חוזר לעוד סבב תיקונים.
בסוף, התוכן שהיה אמור להרגיש כמו המלצה אותנטית מתחיל להיראות כמו פרסומת רגילה.
וכשהקהל מגיב פחות טוב, אנחנו שוב חוזרים לשאלת הביצועים.
כך נוצר מצב שבו אנחנו דורשים מהמשפיענית לספק את התוצאות שהקשר שלה עם הקהל אמור לייצר, אבל לא תמיד נותנים לה את החופש המקצועי להשתמש בקשר הזה בצורה הנכונה.
ברור שלמותג יש מסרים, התחייבויות ודרישות רגולטוריות שחייבים להישמר. אבל יש הבדל בין הגדרת גבולות מקצועיים לבין ניהול כל מילה וכל פריים.
אם בחרנו במשפיענית כי היא יודעת לדבר לקהל שלה, אולי כדאי שגם ניתן לה לעשות את זה.
ומי אמר שהמשפיענית בכלל תרצה לעבוד איתנו שוב?
עד עכשיו דיברנו על המחיר שהלחץ הזה עלול לגבות מהביצועים. אבל יש לו מחיר נוסף, שלא תמיד מופיע בדוחות הקמפיין.
מערכת היחסים שלנו עם המשפיענית.
אנחנו רגילים לבחון משפיעניות לפי נתוני חשיפה, מעורבות, התאמה למותג ועלויות. אנחנו בוחרים עם מי לעבוד, מנהלים משא ומתן ומחליטים אם להמשיך לשיתוף פעולה נוסף.
אבל הבחירה הזו היא דו־צדדית.
גם משפיעניות בוחרות עם אילו מותגים הן רוצות לעבוד. הן זוכרות מי שינה את הבריף ברגע האחרון, מי דרש עוד תוצרים שלא סוכמו, מי הפך כל אישור למסע תיקונים ומי ידע לתת להן מקום כשותפות מקצועיות. והן גם מדברות ביניהן.
מותג שצובר מוניטין של לקוח שקשה לעבוד איתו עלול לגלות שהמשפיעניות המבוקשות מעדיפות לעבוד עם המתחרים, גם כשהתקציב שהוא מציע אטרקטיבי.
וכשאנחנו מאבדים משפיענית שהצליחה לבנות חיבור אמיתי בין המותג לקהילה שלה, אנחנו לא מאבדים רק ספקית תוכן. אנחנו מאבדים מערכת יחסים שיווקית שלקח זמן לבנות.
לכן השאלה היא כבר לא רק כמה מכירות המשפיענית ייצרה לנו, אלא גם מה עשינו כדי שהיא תרצה להמשיך לייצר אותן עבורנו.
אז אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך שבה אנחנו מנהלים קמפיינים עם משפיעניות?
זה לא אומר שצריך לוותר על יעדים, על מדידה או על דרישות מקצועיות. משפיענות היא מקצוע לכל דבר, ומי שמתפרנסת ממנו צריכה לעמוד בהתחייבויות שלה.
אבל גם אנחנו צריכים להבחין בין מה שאפשר וצריך לדרוש, לבין מה שאי אפשר להבטיח.
אפשר לדרוש עמידה בבריף, בתוצרים ובלוחות הזמנים. אפשר להגדיר מדדי הצלחה, לנתח ביצועים ולבקש שיפור. אבל אי אפשר להתייחס למספר צפיות מסוים כאילו הוא נמצא בשליטתה המלאה של המשפיענית.
אפשר לתכנן כמה פעימות לקמפיין, אבל צריך להביא בחשבון גם את תדירות החשיפה של הקהל ואת השחיקה האפשרית שלו.
אפשר להגדיר מסרים שחייבים לעבור, אבל כדאי להשאיר למשפיענית מספיק חופש קריאייטיבי כדי להעביר אותם בדרך שהקהל שלה באמת רוצה לצרוך.
ובעיקר, צריך להפסיק להסתכל על כל קמפיין כעל עסקה נפרדת, ולהתחיל לנהל את מערכת היחסים עם המשפיענית כנכס שיווקי ארוך טווח.
בסוף הצלחה בשיווק באמצעות משפיענים לא נמדדת רק בתוצאות הקמפיין הנוכחי, אלא גם באמון ובמערכת היחסים שאנחנו בונים איתן לאורך זמן.
וכשאנחנו שוחקים את המשפיעניות, מעמיסים על הקהל שלהן ופוגעים במערכת היחסים שבנינו איתן, אנחנו למעשה מסכנים את היכולת לייצר תוצאות גם בקמפיינים הבאים, ועלולים לפגוע בדיוק בערך שבגללו שיווק באמצעות משפיענים הפך לכלי משמעותי כל כך עבור מותגים.
וזו הנקודה שכדאי לזכור דווקא בנובמבר, כשהלחץ לעמוד ביעדים נמצא בשיאו.
אז לצד דוח הביצועים של קמפיין משפיעניות, הייתי מוסיפה עוד מדד אחד: האם המשפיעניות שעבדו איתנו בקמפיין הזה ירצו לעבוד איתנו גם בקמפיין הבא?