במבט סוטה ובטון דיבור 'סליזי' יושב מול המצלמה יוסי גבני ובלי טיפת בושה מסביר לנו את השיטה שתפנק לנו את התחש. הוא ממוקם במין ארמון ועוטה חלוק משי שתחתיו מבצבצת פיג'מה גם היא עשויה משי – או במלים אחרות – סממני דקדנטיות של מקומות אחרים, מעמדות אחרים וימים אחרים.
לאורך כל הקליפ יושב כלב תחש על ברכי הפרזנטור, קטעים קצרים של חייו הנהנתניים עם הכלב דוגמת משחק גולף, משחק טניס או סתם משחק כדור עם התחש בגינה – מוצגים ברקע המונולוג שלו. רבים שואלים, אומר לנו גבני, כיצד אני שומר על התחש החמוד שלי כל כך נקי. משם והלאה הוא מפתח את הנושא ומדגים הזדמנויות 'יומיומיות' (עבור עשירים שחיים בארמון) בהן התחש מתלכלך. לנו כבר מתחיל להיות ברור שהמילה תחש והימצאותו של כלב התחש בפרסומת הינן מטאפורה למילה תחת.
שלא נדע.
אז כמו ילד שאומר "בן אלף" או "בן יונה" כי זה מותר, חוזר יוסי גבני על המילה 'תחש' אינספור פעמים כי מותר והוא נהנה מזה כמו בן חמש שעושה פרובוקציות.
הלגיטימיות מאפשרת לו להיות בוטה כמה שבא לו. ובא לו.
האלתור על איך תחש מלכלך (כמה פעמים ביום במיוחד כשהוא משתכשך בשלולית בוץ) ועל איך נדמה לנו שהוא יכול להיות נקי באמת רק אחרי מקלחת ועל איך אפשר לנקות אותו עם ניר טואלט לילי יבש ואחר כך לח – הוא אלתור שגבני נהנה ממנו עד כדי כך שיש מקום להאמין שהוא היה רוצה שהקליפ יהפוך לסרט באורך מלא. המבע הערמומי והילדותי של הגיבור שלנו שיודע שאנחנו יודעים שהוא כלל לא מדבר על תחש, אלא על משהו אחר, שווה מיליונים ובאופן אישי צפיתי כמה פעמים כדי לצחוק.
הנאה מפרסומת היא תנאי ראשוני להצלחה מסחרית. וכן, אני מאמינה שכדי למכור נייר טואלט חייבים להיות יצירתיים אחרת זה או משעמם או מגעיל. והיי, יש לנו פה את הכלב הכי נקי במדינת ישראל, אם מחשיבים את כל החזרות…
להצחיק במסגרת סיפור המותג ולהיות לא טריוויאליים זה אתגר, ומדובר, לדעתי, בהצלחה.
