ללא צל אין אור.
בלי להציף את החיוורון של ירושלים, קשה לשרטט את מה שמרגש, ייחודי, חד פעמי ולמעשה מנצח בעיר הזו. הסרטון פתלתל ומסתבך כדי לתת לצופה כמה רגעים ארוכים של כמיהה להצטרף למקום הכי קסום בעולם ולזכות בהטבות.
אבל אילו היו אומרים לנו את זה ככה, זה היה משעמם. אז יצרו מציאות מקבילה דרכה מספרים לנו את הסיפור.
הצלילה התדמיתית של ירושלים, מאז שהייתה מושא החלומות והתהילה בימי קדם ולאורך אלפיים שנות גלות, אל תוך הבינוניות והעגמומיות העכשוויות, היא צלילה כואבת.
אפשר לנסות להתעלם מהבעיה, ולספר סיפור על עיר נוצצת ומתחדשת מלאה בקסם ואירועי תרבות, אבל סטוריטלינג טוב חייב לגעת בסבך לפני שמתירים אותו. אחרת הנוצץ והזוהר שטחי ולא מותיר רושם.
ולכן התרגשתי מאד מהקליפ שכאילו ממציא מחדש את ירושלים. תרגיל נפלא במחיקה ויצירה מחדש. וכאשר תשומת הלב בשיאה יש גם הצעת ערך משתלמת…
על פי הסרטון, ירושלמים שהם ירשולמים ללא צל של ספק – מעולם לא שמעו על ירושלים. רק הגיבור (עידו קציר) חושב ש״מאאתיים״ זה איך שירושלמים אומרים ׳מאתיים׳, ושיש שם גשר חבלים ושהוא נולד בהדסה עין כרם. אבל לא. הוא לבד לגמרי בעולם עם המחשבה על ירושלים… כל מי שסביבו כולל אימא שלו מתכחשים לקיומה של ירושלים.
ואז, אחרי שכולם מפנים לו עורף, ואפילו גוגל לא מוצא דבר כזה כמו ירושלים (״שום מקום״ או ״שניצל דג״), מציע לעידו הצ׳ט GPT להמציא את העיר ירושלים בעצמו.
עידו נכנס לעבודה אינטנסיבית סביב המצאת העיר. מגלשה בצורת מפלצת, שוק מחנה יהודה וגשר מיתרים. הוא מתאמן על הפרזנטציה ומגיע ל (ראש העיר? הרי אין עיר כזו)…איש עתיר השפעה בממשל. הוא מתלהב מ״אבו יויו״ ומבקש מהמזכירה שלו לבטל לו את כל הפגישות. מתחיל מהלך מזורז על המצאת העיר ירושלים, מלבד מגלשת המפלצת וגשר המיתרים בונים את אגריפס ואת אצטדיון טדי, ועוד אייקונים ירושלמיים שאני, שנדמה לה שיש כזה דבר ירושלים, מכירה היטב. בניית ירושלים תופסת תאוצה ומגיעה למהדורת החדשות אותה מגיש גדעון אוקו בתפקיד עצמו או אולי בתפקיד דני קושמרו.
אבל חדשות זה כבר אומר שזה אמיתי. שיש עיר כזו או לפחות תהיה ממש בקרוב. ״איך חשבת על זה?״ שואל השדרן לגבי אבו יויו. ״זה היה בראש שלי״ עונה עידו. עידו חונך את מחנה יהודה בגזירת סרט, ומציע לאחד הבאסטיונרים לערבב את זה, את זה ואת זה, ואנחנו מבינים שהוא ממציא בזה הרגע את המעורב הירושלמי.
הפנטזיה מתפוצצת לפתע כשרובי ריבלין מופיע על המסך ומסביר שהתקע שהוצא בתחילת הקליפ מהשקע יצר תופעה אלקטרומגנטית שבראה יקום בו ירושלים אינה קיימת. בעולם האמיתי לא רק שהיא קיימת, אלא שיש הטבות לירושלמים בלבד. את ההטבות חייבים לשקול ויש לחשוב עליהן, אחרת חייזרים יתקפו את כדור הארץ.
למה?
ככה ירושלמים מאמינים.
מהסיבה הזו צריך להחזיר את הזמן לאחור – לרגע שבו הוצאת השקע חוללה את האירוע האלקטרומגנטי, ולחזור ליקום שיש בו ירושלמים שגם חושבים על הטבות. אנחנו עדים לחייזרים שקולטים את ירידת המתח של הירושלמים (שלא ׳חושבים על ההטבות׳) ודורכים את הפצצות שלהם בכוונה לתקוף את כדור הארץ.
הגיבור שלנו מחזיר את התקע לשקע, הסרט רץ ב rewind מזורז ופתאום יש ירושלים. אני ׳הכי ירושלמי שיש׳ אומר פתאום הבחור שעוזר לעידו עם המתאם החשמלי. אותו אחד שלא הבין מה זה ירושלים בתחילת הסרט.
הסיבה לשמה התכנסנו בסרט הזה, שהוא סוג של מדע בדיוני, היא מועדון ירושלמי – מועדון ההטבות לתושבי ירושלים שכל ירושלמי יודע אודותיו. הטבות שחייבים להכיר ולממש – אחרת חייזרים יתקפו את כדור הארץ.
התחושה מהקליפ חזקה. מציאות מהולה בפנטזיה כשהשורה התחתונה ברורה. יש סודות וטקסים שרק ירושלמים מכירים. לפעמים זה אפילו עצם הקיום של העיר, ולפעמים זה איך להגיד ׳מאאתיים׳ או אצל מי לאכול מעורב, ומועדון ההטבות הוא אחד מאלה – עולם שלם שרק ירושלמים יודעים עליו, כולל הדאחקה על החייזרים. כשנראה צריך להיות ירושלמי כדי להבין.
לי עשה הסרט חשק להתקבל למועדון הזה שכנראה לא ירצה אותי, ירושלמים, ולזכות בהטבות שהוא מציע. ולא כי אני מפחדת מחייזרים, יותר כי הצליחו לגרום לי להרגיש אאוטסיידרית, שזה האויב הרשמי של העידן הנוכחי.
