לצד המלחמה הממשית מתנהלת מלחמת דעות ואמונות בעולם הרחב.
אף אחד לא מכיר מקרוב את כל העובדות, אבל כל אחד חושב שהוא יודע הכל.
קוראים לזה ״האשליה של הבנה מעמיקה״ או באנגלית The Illusion of explanatory depth – מושג אותו תבעו בשנת 2002 שני מדעי ייל לאוניד רוזנבליט ופראנק קייל שביקשו מנחקרים לתאר כיצד עובדים חפצים פשוטים כגון ריצ׳רץ׳ או אופניים לאחר שהעריכו את עצמם כמביני עניין. הניסוי חשף פער עצום בין האופן בו נדמה לנו שאנחנו מבינים בנושא לבין ההיווכחות, בפועל, כי איננו מבינים בו כמעט בכלל.
מאות אלפי בלוגרים, משפיענים, עיתונאים, אנשי תקשורת ושדולות פרטיות ברחבי תבל מבקשים לקחת בעלות על ההבנה ולכפות אותה על העולם. בכל דבר יש שבב אמת, ואין שאינו לוקה בחסר.
לאמת יש כמה זוויות ויש לה עבר. קשה להתמודד עם כל הזוויות. על זה קמה ונופלת הסברה טובה. ולא – אי אפשר לנסות לכסות הכל מאז בריאות העולם. אבל צריך שהמסר יהיה חד, ברור וייחווה כדבר העיקרי. המרכזי ולא הטפל.
במסגרת המלחמה על מי יודע יותר, מי מבין יותר, מי מבין מאיפה כל זה התחיל, ובעצם ׳מי התחיל׳, בולטים אנשים שמתחשק לי ללכת אחריהם כמו אחרי מנהיגים דגולים. במובן מסוים העירו אנשים אלה את החלק שבי שמשתייך להמון, חלק שהיה רדום במשך עידנים.
אחת מאלה היא נועה תשבי, ואני אנסה להסביר למה היא עושה לי את זה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
היא יפה ולא מתייפייפת
למרות ועל אף שהיא מגיעה מעולם הבידור שמקדש יופי חיצוני, הצליחה נועה תשבי למצב את עצמה כאדם רציני תוך שהיא שומרת על חזותה, בלי לנסות לכער את עצמה בכוונה, ובלי להיגרר לטונים זועמים, קרבניים. במבטא אמריקאי ובמבט ישיר מצליחה נועה תשבי לערער את כל מה שהעולם מצפה לו מאישה ישראלית, לטובת דמות סמכותית, אינטלגנטית ומפוצצת בכריזמה. במובן הזה, מצליחה נועה תשבי לגלם דמות ישראלית אסרטיבית, שפויה, לא מתלהמת ומאד ממגנטת. בסביבה היהודית – ישראלית זה חדש ומייצר שיבוש לטובה.
היא מתנסחת בבירור ויש לה סיפור
הסיפור של נועה תשבי מתמצה בתחילת דבריה: מה שהורגל העולם לחשוב שהוא From the river to the sea Palestine will be free” הוא למעשה ״איטבח אל יהוד״.
היא מסירה עלה תאנה ומראה לעולם מה יש תחתיו.
הנרטיב ברור: החמאס עוטה תחפושת שנראית כמו חופש, חמלה ודאגה ערכיות כלפי הפלסטינאים כאשר תחפושת זו מצדיקה רצח עם.
תשבי משתמשת במושגים כמו ״סלילת הדרך ללשון הרע ולדמוניזציה של ישראל״ ולמעשה חוזרת שוב ושוב על רעיון אחד חזק שמקפל את הקונספציה הזו: החמאס מתקשט בנוצות יפות אך בחסות התקשטות זו מכוון להשמדת ישראל.
אנחנו היהודים, לדאבונה של תשבי, מכירים את זה בעצמות שלנו ולא כיף לנו להיות צודקים. ישראל היא אחד הסיפורים הכי יפים שאי פעם שמעה האנושות אבל היא גם קמפיין ההכפשה הגדול שאי פעם ידעה.
היא מרימה את נס המנהיגות
במקום לסיים את דבריה בסיפור הנרדפות הטראגי, מעדיפה תשבי להודיע שאנחנו פה להישאר.
אחרי שרטוט ברור של הבעיה – זאב רצחני בלבוש כבש תמים, אומרת לנו נועה תשבי – כשאנחנו אומרים ׳לא עוד׳ אנחנו מתכוונים לזה.
נעמוד כתף אל כתף עם משפחות החטופים הישראלים והאמריקאים ונוכיח לעולם שהעם היהודי ישגשג, יחיה, יאהב ויושיט יד לעולם. והחמאס יהיה כלום מלבד הערת שוליים בהיסטוריה כמו אלה שניסו להשמיד אותנו לפניהם.
לא צריך יותר מזה. זה נכון שיש עוד שכבות וזוויות ראויות לציון. זה נכון שאפשר לקלף שכבות היסטוריות ולתהות מי התחיל ומתי זה התחיל. זה נכון שקיימת הטענה שהטרור הגי׳האדי לא יסתפק בישראל ושכל התומכים בו ימצאו עצמם מותקפים על ידו. זה נכון שמדינות ערב יכולות לקלוט את המפונים מעזה ושאפשר לצבוע את פינוי עזה כאקט נדיב ואנושי שראה לנכון להשאיר אותם בחיים. בעוד שהיו אינספור מלחמות שמחקו אוכלוסיות שלמות רק כי הן היו בקרבת האויב.
אבל נועה תשבי יודעת ש less is more. היא יודעת שאחת מאסטרטגיית הטרור הכי קשות של החמאס היא להעביר אותנו על דעתנו, להשפיל אותנו ולגרום לנו להתרוצץ בפאניקה לכל הכיוונים. בכך נאבד כוח, נישחק ונשחק לידיהם גם פיזית פה בישראל וגם מנטלית, בעולם הגדול.
היכולת של תשבי להפריד את המוץ מהתבן ולספר את סיפור האג׳נדה הכפולה והצבועה של החמאס, ולדובב את רוח הישראליות היפה, הגאה וזו שמנצחת ללא התלהמות אלא מתוך חוסן פנימי – היא יכולת נדירה על רקע המולה תעמולתית מכל כיוון אפשרי.
איפה ישנן עוד נשים כמו האישה הזו, ולמה היא לא מנהלת את המדינה שלי?
