ב-27 באוקטובר, אחד מהצדדים הפוליטיים במדינה יהיה מופתע. מאוד מופתע.
לא משום שהתוצאות יהיו בהכרח בלתי צפויות, אלא משום שהציפיות שלנו הפכו להיות כל כך צפויות. כל אחד בטוח שהוא יודע מה הציבור חושב, לאן הרוח נושבת ומה באמת קורה במדינה.
והביטחון הזה נשען, במידה רבה, על אשליה.
אנחנו חיים בעידן שבו החיים שלנו מתנהלים בתוך הפיד. ולא רק הפיד בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר, אלא גם הפיד האנושי שלנו: החברים, המשפחה, הקולגות בעבודה, קבוצות הוואטסאפ והאנשים שאנחנו פוגשים ביום־יום.
אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שחושבים, במידה רבה, כמונו. צורכים תכנים שדומים לאלה שאנחנו אוהבים, משתפים דעות שמחזקות את תפיסת העולם שלנו ונחשפים שוב ושוב למסרים שמאשרים את מה שממילא חשבנו.
וכך נוצרת אשליה מעניינת: אנחנו משוכנעים שהסביבה שלנו היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה.
הרי אם כולם סביבי חושבים כך, אם כל הפוסטים שאני רואה אומרים את אותו הדבר, אם כל השיחות שאני מנהל מסתיימות באותה מסקנה, איך ייתכן שהמציאות שונה?
אבל היא בהחלט יכולה להיות שונה.
הפיד שלנו הוא לא מדגם מייצג. הוא אפילו לא מתיימר להיות כזה. הוא בסך הכול חלון קטן, סלקטיבי ומותאם אישית למציאות גדולה ומורכבת הרבה יותר.
וכאן נכנס לתמונה עוד שחקן: הסקרים.
לכאורה, הסקרים אמורים להיות הכלי המקצועי שמוציא אותנו מתוך הבועה האישית ומציג לנו תמונה רחבה ואובייקטיבית יותר. אלא שגם כאן המציאות מורכבת.
הפערים בין סוקרים שונים, לעיתים פערים משמעותיים, מעלים שאלות לא רק על שיטות הדגימה, אלא גם על ההנחות שמלוות את הניתוח המקצועי.
צריך להיזהר מלקבוע שכל פער בין סקרים נובע מהטיה אידיאולוגית. יש הבדלים אמיתיים בשיטות, במשקולות, בהערכת שיעורי ההצבעה ובאופן הטיפול במתלבטים. אבל גם אנשי מקצוע אינם חסינים לחלוטין מפני הטיות קוגניטיביות.
אחת מהן היא Wishful Thinking: הנטייה שלנו להעריך את המציאות גם דרך המשקפיים של מה שהיינו רוצים שיקרה. לצידה פועלת הטיית האישוש, שגורמת לנו להעניק משקל רב יותר למידע שתומך בעמדתנו.
וכך, גם כשאנחנו מנסים למדוד את המציאות, אנחנו עלולים להכניס לתוך המדידה משהו מהציפיות שלנו.
אבל הסיפור הגדול יותר הוא לא הסקרים. הוא השינוי הדרמטי באופן שבו אנחנו צורכים מידע.
פעם, גם אם היו בינינו מחלוקות פוליטיות עמוקות, חלק גדול מהציבור היה נחשף לאותם עיתונים, לאותן מהדורות חדשות ולאותם אירועים ציבוריים. יכולנו להתווכח על הפרשנות, אבל לפחות חלק מהתמונה היה משותף.
היום, שני אנשים יכולים לחיות באותה עיר, לעבוד באותו בניין ולגדל ילדים באותו בית ספר, ובכל זאת לחוות שתי מציאויות תקשורתיות שונות כמעט לחלוטין.
האחד נחשף מדי יום לשורת ידיעות שמחזקות את התחושה שהמדינה נמצאת על סף אסון. השני נחשף לשורת ידיעות שמוכיחות לו שהמדינה דווקא בכיוון הנכון.
שניהם קוראים חדשות. שניהם מעורבים. שניהם בטוחים שהם מעודכנים. ושניהם מתקשים להבין איך הצד השני לא רואה את מה שכל כך ברור להם.
האלגוריתמים לא המציאו את הנטייה האנושית להעדיף אנשים ודעות שדומים לשלנו. היא הייתה קיימת הרבה לפניהם. אבל הם העניקו לה עוצמה חדשה. הם יודעים לזהות מה מושך את תשומת הלב שלנו, מה מעורר בנו רגש, על מה נגיב ומה נשתף.
התוצאה האפשרית היא מעגל שמזין את עצמו: אנחנו צורכים יותר ממה שמחזק את עמדתנו, מקבלים תחושה שהעמדה הזאת נפוצה יותר מכפי שהיא באמת, ומתקשים יותר ויותר להבין את מי שחושב אחרת.
אנחנו כבר לא רק חלוקים בדעותינו. לעיתים נדמה שאנחנו חלוקים אפילו בשאלה מהי המציאות.
וזה מוביל אותי למחשבה שאולי כדאי להקדיש לה קצת יותר תשומת לב.
אנחנו נוטים להאשים את הפוליטיקאים בקיטוב של החברה הישראלית. יש לכך כמובן סיבות. לפוליטיקאים יש אחריות על השיח הציבורי, על המסרים שהם בוחרים להפיץ ועל האופן שבו הם מתייחסים ליריביהם.
אבל האם ייתכן שאנחנו מעניקים להם יותר מדי קרדיט?
הרי תופעות של קיטוב, הסתגרות במחנות והחרפת השיח הציבורי אינן ייחודיות לישראל. הן מופיעות, בעוצמות ובצורות שונות, גם בדמוקרטיות מערביות אחרות, עם מנהיגים אחרים, מערכות פוליטיות אחרות ובעיות לאומיות שונות.
כנראה שיש כאן גם מכנה משותף עמוק יותר: הדרך שבה התרגלנו לצרוך מידע.
אולי הפוליטיקאים לא רק מייצרים את הקיטוב, אלא גם פועלים בתוך מציאות תקשורתית שמתגמלת אותו. מציאות שבה מסר חד וקיצוני זוכה לעיתים לתפוצה גדולה יותר ממסר מורכב, שבה כעס מייצר מעורבות, ושבה הרבה יותר קל לגייס אנשים נגד מישהו מאשר לשכנע אותם להקשיב לו.
זה לא אומר שהרשתות החברתיות הן האחראיות הבלעדיות לקיטוב. המציאות מורכבת יותר, וגם המחקר בנושא אינו חד־משמעי. אבל בהחלט ייתכן שהרגלי צריכת המדיה שלנו מעצימים מחלוקות שהיו קיימות ממילא, והופכים אותן לחומות גבוהות יותר בין קבוצות בחברה.
ואולי כאן מסתתרת גם התובנה החשובה ביותר לקראת יום הבחירות.
הפיד שלנו הוא לא החיים עצמם. מדינת ישראל היא סך כל הפידים שלה, ולא פיד אחד מייצג. זה בערך כמו פאזל עצום, שכל אחד מאיתנו מחזיק רק בכמה חלקים ממנו.
הבעיה מתחילה כשאנחנו משוכנעים שהחלקים שבידינו הם התמונה כולה.
ביום הבחירות, כשיתפרסמו תוצאות האמת, יהיו מי שיופתעו לגלות עד כמה המציאות שונה מהתמונה שהשתקפה בפיד שלהם.
אבל השאלה המעניינת היא לא רק מי יופתע, אלא האם נצליח להבין למה. והאם נלמד לסגל לעצמנו חשיבה ביקורתית שמסוגלת לנסות ולהבין גם את הצד השני, בכל דיון ובכל ויכוח.
ולפעמים האתגר גדול אפילו יותר. כי מה קורה כשנדמה שאין בכלל צד שני? כשכל מי שאנחנו מכירים, כל מי שאנחנו שומעים וכל מי שאנחנו קוראים חושב בדיוק כמונו?
דווקא כאן יש ליהדות תובנה מרתקת להציע.
בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין, מופיע כלל הלכתי מפתיע: ״סנהדרין שראו כולן לחובה – פוטרין אותו״.
כלומר, כאשר כל דייני הסנהדרין הגיעו למסקנה שאדם אשם בדיני נפשות, לא ניתן היה להרשיעו על בסיס אותה הכרעה פה אחד ולהוציאו להורג.
לכאורה, זה מנוגד לכל היגיון. אם כל הדיינים מסכימים, האם אין בכך דווקא הוכחה חזקה במיוחד לאשמתו?
אלא שהכלל הזה מלמד אותנו משהו עמוק על חשיבותה של המחלוקת. בדיני נפשות נדרשת אפשרות אמיתית ללמד זכות, והסכמה גורפת לחובה, ללא קול אחד שמצא צד לזכות, אינה מאפשרת את ההכרעה הרגילה.
אפשר למצוא בכך גם לקח רחב יותר לחיים שלנו: כשכולם חושבים בדיוק אותו דבר, אולי לא הגענו לאמת המוחלטת. אולי פשוט לא שמענו מספיק דעות אחרות.
חז״ל כמובן לא הכירו את פייסבוק, את האלגוריתמים ואת קבוצות הוואטסאפ. אבל הכלל הזה מזכיר לנו עיקרון חשוב: הסכמה מוחלטת אינה בהכרח הוכחה לצדקת הדרך. לפעמים היא דווקא סיבה לעצור ולשאול אילו קולות לא שמענו.
וזו בעיניי המחשבה שכדאי לקחת איתנו, הרבה מעבר ליום הבחירות.
לא חייבים להסכים עם הצד השני. לא חייבים להשתכנע, לשנות עמדה או לוותר על עקרונות. אבל כדאי לזכור שהעובדה שאנחנו לא פוגשים דעה מסוימת בפיד שלנו לא הופכת אותה ללא קיימת, והעובדה שכולם סביבנו מסכימים איתנו לא הופכת אותנו בהכרח לצודקים.
ביום הבחירות מישהו יהיה מופתע. אבל אולי ההפתעה האמיתית צריכה להגיע דווקא קודם: ברגע שבו נגלה שיש עולם שלם של אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, ושגם להם יש חלק בפאזל שנקרא מדינת ישראל.
