עקבו אחרינו ברשת

קמפיינים

בזק ודיסני ישראל בקמפיין חדש בכיכובו של גידי גוב בהשראת מלחמת הכוכבים

פורסם

ב-

צילום: אסנת רום

בזק השיקה היום (שני) בשיתוף פעולה עם דיסני ישראל קמפיין חדש לשירות ה-Bcyber – 'האינטרנט המוגן בגלקסיה' המבוסס על הסרט החדש של מלחמת כוכבים מבית לוקאס פילם של דיסני.  (צילום: אסנת רום)

השירות החדש מציע הגנה מקיפה על האינטרנט של כל המכשירים האלקטרוניים בבית – הטלפון, המחשב, רכיבי הבית החכם ועוד. עבור הקמפיין החדש, בו מככבים גידי גוב כדמות של אחרון הג'די ובדמות אורח – הזמר דקלון, נבנה סט מיוחד הכולל רכבי חלל מעוצבים, תלבושות מקוריות של מלחמת הכוכבים וקאסט שכלל עשרות מעריצים מושבעים של הסדרה.

את המהלך יזם וניהל חברנו לקהילת השיווק אסף מור, שחיבר בין בזק ודיסני ישראל. חדי העין יוכלו לראות כי בין קאסט הניצבים ניתן לראות גם את גיל רוזן, סמנכ"ל השיווק והחדשנות של בזק, שלוקח חלק בפרסומת.

קמפיינים

ניתוח קמפיין "פרופסור יורם לס לתל אביב" // עטרה בילר

פורסם

ב-

מצד אחד אני תמיד מצדיעה לאדם שמתגייס כדי לעשות צחוק מעצמו. זה תמיד מדרגה אחת מעל אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות גמורה והיו לנו כמה וכמה רגעים שפרופ׳ יורם לס לקח את עצמו מאד ברצינות וזרע מתח במרקע שרצה מאד להיות חד משמעי בכל מה שנגע למגפה ולהיערכות מולה.

אז יורם לס מוכר שייק צ׳ילי עם שום כי זה רק פיקנטי ורק רוצים שתחשבי שזה נורא ואיום, זה קצת מצחיק. כשהלקוחה מתעלפת ולס אומר שהיא רק ישנה זה מזכיר לי את מערכון התוכי המת של המונטי פייטון. למי שלא מכיר, הלקוח מחזיר לחנות החיות תוכי שנראה לגמרי מת אבל המוכר מנהל אתו וויכוח לוהט כשהוא טוען שהתוכי אינו מת אלא רק נח.

אז יורם לס שממתג את עצמו כמכחישן לאומי זה בסדר כי רק אתמול ניסה בכל מאודו לשכנע אותנו שמאכילים אונו לוקשים.

מאידך, הדיון האם סלבריטאי צריך או לא צריך להוביל קמפיין, ורון חולדאי שצץ ומבקש כי כולנו, לא רק הסלבס, יתמכו בעסקים מקומיים, דוגמת דוכן השייקים שמככב בתחילת הקליפ, קצת מתאמץ ומאוס בעיני.

נכון, אם אפשר עדיף לתת 20 ש״ח לדוכן מיצים מאשר לקנות ליפסטיק באתר בינלאומי, אבל טוויסט של ״יורם לס זה מצחיק אבל לא צריכים רק סלבים כדי לאושש את השוק״ זה דיון פנימי ולא ממש תקשורתי של פרסומאים.

סוגיית הכן או לא סלב בפרסומות הוא דיון של כמה קבוצות פייסבוק של אנשים שמזיעים פרסום, עבדכם הנאמנה בניהם. ובכל זאת אני חושבת שהאדם שאינו נושם פרסום לא מתעסק בזה.

שנית, אם כבר יורם לס, מה עכשיו רון חולדאי ואיך חולדאי מעז לשלול את הסלב כשהוא מגה סלב בעצמו?

לדעתי הלכו רחוק מדי ופומפוזי מדי כדי להעביר מסר קטן והגיוני. מישהו לא באמת מאמין שנחזור לקנות מיצים או פלאפל או חומוס או שנלך למספרה. ולכן הוא עושה צעדה תימנית מעיקה שגורמת לי להרגיש שמנסים לתמרן אותי בכל מחיר.

אז אדוני ראש העיר, כולנו, כולל מי שאין לו עסק קטן, למדנו שצריך לבזבז פחות ולסחוט יותר מיצים בבית, ולאסוף פחות קפה הפוך בחד פעמי. אם זה לא אחד הלקחים, מה כן?

אז אדונים נכבדים לס וחולדאי, נהדר שיש לכם פרנסה אבל אין לכם קייס. אעשה מה שביכולתי כדי לתמוך בעסקים קטנים ואני מצפה אותו יחס בחזרה.

את הסלבס שאינם סלבס שהם כן סלבס אבל לא רק סלבס – תשמרו לפרסומת אחרת.

 

 עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על התשואה.

המשך קריאה

קמפיינים

ניתוח קמפיין: יס פלוס נועה קירל // עטרה בילר

פורסם

ב-

אחד מערכי הליבה של yes זה קודם כל אסקפיזם – מכל הבחינות. מקום וזמן וזהות. את yes צריך, לכן, לכתוב רק באותיות לועזיות – כי צריכת התוכן שלנו הייתה ונותרה מושפעת מהמסך הגדול הלא הוא הקולנוע ההוליוודי. שגם הקולנועים הלא הוליוודיים שאבו ממנו.

עם כל הכבוד לקולנוע מקור (ויש) והגאווה באהבת הקולנוע זר, נגיד, הונגרי או צרפתי או נורווגי, הגרעין הקשה של הבריחה אל תוך מסך הכסף הוא אמריקאי.

בתפנית פרסה חדה חוזרת yes לימיה הפרועים והפראיים כאייקון של חוויה קולנועית, הפעם עם מחווה גרנדיוזית ל׳שיער׳ ועוד בשיר let the sunshine in. זוהי הסצנה בה ברגר נקלע באל כורחו למדים, לקסדה ולשורות שמצעידות אותו למלחמה, בטעות, במקומו של קלוד, ובסופו של דבר למותו בשנת 1968. הסיפור של שיער מדמם, והיה אחד מהמסמכים הכי כואבים שעסקו במרד הסטודנטים נגד המלחמה. הסיפור של ברגר שנהרג בלי שהאמין במלחמה ורק רצה אהבה, משקף תקופה שלמה של התעוררות המין החופשי, הסמים (טימוטי לירי שהטיף לשימוש ב LSD ומוזכר גם הוא בשיר) והרוק נ׳ רול.  ״תנו לשמש יד״ עצוב ומצמרר וההיבלעות של החיילים, בשתי שורות ארוכות, בתוך הלוע החשוך של ההרקולס, מעורר הרבה אמוציות ומכאן התהייה האם לגיטימי לעשות בו שימוש ציני לטובת yes+ יותר מחמישים שנה לאחר מכן. כבר שמעתי שמדובר ב׳חילול הקודש׳ ואני רוצה לומר את דברי.

זה לא ששיער לא יושב אצלי על מקום שמתכתב עם שירים כמו אנחנו שנינו מאותו הכפר או באב אל וואד. אבל באמנות כמו באמנות, במיוחד כאשר מדובר בסרט אייקוני שהופק מזמן והפך לקלאסיקה, זה יותר ממותר. זה אפילו רצוי. אני לא יודעת מה מתכננים  yes לפעם הבאה אבל אני מאמינה שהם לא יבחרו להשתמש בגבעת התחמושת כדי לפרסם ערוצים ומסלולים. Yes אוהבים להרוג פרות קדושות אבל יש להם קווים אדומים. גיוס סצנת ׳תנו לשמש׳ לטובת הגיוס של נועה קירל לצה״ל הרג אותי מצחוק. מלבד כמה אייטמים כגון ׳אהבה בסוף הקיץ׳ עם עדן מאירי וסאטירה בארץ נהדרת לא שבעתי די מהגיוס המתפנק של המגה סלב לצה״ל. זה הרגע לעצור לרגע ולהגיד כמה מלים על קירל עצמה. לא משנה מה היא תשיר, היא זמרת של הבעה אחת – חתול שבע שליקק את השמנת מעל, ומשאיר את השאר בצלחת כי הוא לא. שמנת כלומר. ההבעה המרוצה של קירל על רקע תנו לשמש יד (שזו אותה הבעה כמו באהבה בסוף הקיץ) נפלאה וממגנטת. יש משהו כן ולא סובל ולא מתאמץ בקירל, וגם כשהיא רוקדת היא מחפשת את השורט קאט של התנועה, כי להרים מרפקים ולהחזיר אותם למקום אפשר גם בלי להזיע.

קירל הנהנתנית עושה את ׳שיער׳ עם כל הגינונים המלחמתיים, מסוקים, עלי בננה במונסון ורס״ר אמריקאי משפיל, לא לפני שהיא מגיעה לשם במטוס תובלה עגום, ומה שמעיב עליה זה רק דבר אחד – שההורים עשו yes+ כשהיא צריכה להילחם בחזית. השורה ״עיני אומה שלמה נלהבות צופות בדור הבא של הטלוויזיה׳ יושבת על facing a dying nation מתוך השיר המקורי ומחזיקה את אותו הכאב ורק על זה מגיע לפרסומת שנעבור לדום ונצדיע. הזמרת שרה חזק וטוב את השורות כשהאייליינר והגיחוך של מגיע לי לא משים ממנה לרגע.

בשעה חמש וחצי, שעת תחילת השידורים, נגמר הכישוף והיא הולכת לצפות ב yes+ והלוחמים עונים לה ״ביי״ בטון תל אביבי מתפנק, והפתוס הקרבי מתפורר ומתפוגג.

אז נכון, יש פה פומפוזיות אבל זוהי ההבטחה המקורית ביותר של yes – לאפשר לנו לברוח מאיפה שאנחנו למקומות רחוקים, וממי שאנחנו לדמויות שונות מאתנו וגדולות מהחיים, שהרי לשם כך נברא הקולנוע ולא לגרם אחד פחות מזה.

הפרסומת אמנם מציעה פריצת דרך טכנולוגית שמאפשרת חווית צפייה משודרגת, אולם כתב היד הנאמן של המותג מבצבץ כשהוא משתמש בחומרים ישנים וחרוטים בזיכרון הקולקטיבי. ככה יש לנו קוקטייל נאות בין המוכר ללא ידוע, המנחם יחד עם המרגש. כמו שפרסומת צריכה להיות.

קליפ let the sunshine המקורי:

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על התשואה.

 

 

 

 

המשך קריאה

קמפיינים

ניתוח קמפיין Milucca nails // עטרה בילר

פורסם

ב-

בתוך בליל פרסומות ״נעבור את זה יחד״, ״לחוד אך יחד״, וכעת מכת ה –  “back to…” – בולטת פרסומת למותג מילוקה שמרגיש שמותר לו לחיות בלי הקשר כזה או אחר למשבר הקורונה.

מילוקה החליטה לתת במה לציפורניים, הדבר הזה שכבר שולט בנו שנים רבות, ומנהל את שפת הגוף שלנו, עולה לנו הרבה כסף ומקנה לנו הרגלי ביקור קבועים אצל המניקוריסטית.

הציפורניים זה העניין הזה שלמרות שהוא בקצות האצבעות, הוא הפך לעיקר. עבד כי ימלוך, והוא ולובש צורות יותר ויותר קיצוניות. כי ככה זה שהזניחו אותך שנים ופתאום אתה רוב.

אז ללא שום קשר לרוח התקופה, מילוקה החליטה להוציא את הציפורניים מהארון ולאפשר להן לומר את דברן. יש לנו צפורניים ארוכות וקצרות, מאויתות ומאוירות. רקדניות בלט, אלגנטיות וגותיות, זהות ומגוונות. מה לא.

יש ציפורניים שורטות ויש משובצות, ויש כאלו שכתוב עליהן, רחמנא ליצלן, WTF שזה קצת גס, ציפורניים עם כתב ברייל, עם פסים זוהרים ולדעתי – כתבי חידה נסתרים שרק הטובים יידעו לפענח. יש flashy  ויש trashy והיד נטויה.

ציפורניים זה שפה שלמה ומילוקה מזמינה אותנו להתחיל לדבר ציפורניים, כי יש להן הרבה מה לומר וכנראה שגם לנו.

הסיסמא just nail it היא לא הסיסמא הכי, איך לומר, חדשנית בשטח, אך מצד שני, אין פה יומרה להשעין את כל יהב הציפורניים עליה. יש כל מיני באזים נחמדים כמו  yes nails no nails, ויש את nails before males שמופיע ברשתות החברתיות. וזה נכון. כי לפני הזכרים יש לנו כמה וכמה סידורים שלא קשורים אליהם.

הפרסומת נהדרת וססגונית, מוזיקלית ואסטטית ונותנת פתחון פה למיעוט שהיה מוחבא ונדכא, וגם אם לא – תמיד ניגן כינור שני לצד אביזרים יותר מרכזיים. אז עד כאן.

 

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

המשך קריאה

קמפיינים

גבינות קולקשן של תנובה עם רותי ברודו // עטרה בילר

פורסם

ב-

׳רותי ברודו אשת קולינריה׳ אומרת הכותרת מעל רותי ברודו (אשת קולינריה).

בשלב הזה הפרסומת איבדה אותי כי היא מדברת אלי כאילו שאני מפגרת. כאילו שאני לא מבינה כלום ב׳קולינריה׳.

הדיון המושכל בחדר הישיבות האם להגדיר אותה כשפית (לא מספיק מדויק), כשופטת בתכניות ריאליטי (נמוך) או כבעלת מסעדות דגל (בורגני) נפתר באמצעות מושג קר, כוללני וטכני שאמור, אולי, לייצר סמכותיות ולהתחמק מתביעות. לצאת נקי בעולם שאמור להיות חם וביתי ורק לא סטרילי.

אבל זה עוד הרגע הטוב של הפרסומת כי משם היא מדרדרת.

בשני קליפים, אחד על רוקפור והאחר על גאודה, מדברת אלי רותי ברודו כאילו שכל חיי חייתי בפרובינציה מנותקת מהעולם, שגם לא יצאתי ממנה, נגיד, לעיר הקרובה לה.

כי להסביר לי מה זה גאודה ומה זה רוקפור, שתי גבינות שהן הכי אייטיז, זוהי התנשאות שמרחיקה אותי ולא מקרבת אותי לצלחת.

זה הרגע להזכיר את קפה אפרופו ואת קפולסקי ששלטו בכיפה בשנות העבר הרחוק, והגישו מעדנים ׳מוקרמים׳ (זוכרים?) או מטובלים בגבינת רוקפור (״כחולה״) כדי לתת לישראלי טעימה קטנה של פריז שאפילו אז כבר לא הייתה כה רחוקה.

אבל ב 2020 לבשר לנו שיש גבינות אשר אינן ׳גבינת עמק׳, שדורשות ׳חיך מתוחכם׳ זו ארוגנטיות.

הארוגנטיות הזו כנראה נסמכת על נתוני מחקר שגם הם טכניים וקרים ולא מפוענחים עד הסוף.

אולי, נגיד, ביקשתם, בסקר אינטרנטי, את הנחקרים, לשלוף מזיכרונם שמות של גבינות והם, רחמנא, לא הצטיינו בגאודה ורוקפור?  הייתכן שאנשים לא קמים בבוקר וישר אומרים ״בא לי גאודה או קשקבל או מנצ׳גו״ אבל הם מכירים את הגבינות האלו? כי אולי כבר אין אף אחד במדינה שהוא באמת כל כך מנותק וקרתני כמו שנדמה לכם?

נעבור לפאנץ׳.

מילא שנדמה לך שאני לא מכירה את הרוקפור.

אני אמורה להתבייש בזה שזה לא טעים לי בטעימה ראשונה. אני אמורה להרגיש מחוץ לעניינים כי אמרתי ׳איחס׳ על עובש, ולכן, כדי לתקן את הפוזה שלי, ואולי גם כי אני קצת פוחדת מרותי, אני משנה את דעתי.

ואז אני אומרת ״טעים העובש הזה״.

שזה קצת יושב על הקלישאה ״טעים הח**א הזה״…

 

הבעיה שלי היא לא הבריף. זה בסדר ונכון לזהות את העובדה שיש דברים שלוקח זמן לאהוב. מה שנקרא ב״קולינריה״ ׳טעם נרכש׳. התובנה שיש טעמים שמתגלגלים במעין אמביוולנטיות ומפתיעים אותנו איננה שגויה.

 

אבל הפרסומת לגבינות הקולקשן סובלות מ attitude שחוסם אותי ולא מגייס אותי. קשה לי להזדהות עם זה גם אם אני כן מגיעה מהפרובינציה המנותקת שכל חיינו אכלנו בה רק גבינת עמק. ולא שמענו שיש עוד סוגים…

 

כדי לגרום לי להזדהות עם התובנה, צריך לוותר על פוזיציית ״סמכות – הדיוט״. לבטל את המעמדיות המאד לא נוחה הזו.

 

אם אתם חושבים שצריך לטעום כמה פעמים כדי לאהוב – לכו על זה. יש כל כך הרבה דברים בחיים שמתאהבים בהם במבט שני או רביעי. תסתכלו איזה יופי עשו שטראוס עלית עם שוקולד ספלנדיד שילדים מעוותים את פניהם כשהם טועמים אותו. אין פה מומחים ולא מומחים. אין סלבס ובכלל, יהיה נחמד אם תנובה תחזור לימים של לגדול בבית ישראלי כשהאנשים היו סתם אנשים והסיפור היה הגיבור, לא המפורסתם. אשת קולינריה. נו באמת. דווקא פעם אהבתי גאודה.

 

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

המשך קריאה

פופולארים לאחרונה

מנהלי שיווק מצייצים © 2015-2020