"אצלנו ביוטבתה יש שוקו בברזים" מכריז פעוט, ומיד עוברים ל'שאבתם מים בששון' רק שזה שוקו בששון. מה שרואים זה את אנשי קבוץ יוטבתה פותחים ברזים רגילים לחלוטין, כאלה שברור שחייבים לצאת מהם מים, רק שיוצא מהם שוקו. ברז בפרדס, בשטח הקבוץ, במדשאה, בשבילים, ברזים חלודים ונורמטיביים לובשים חג ומתווכים לנו את הנוזל החום המתוק והמנחם הזה. שוקו. הצעת הערך ברורה – עוצרים ביוטבתה בדרך לאילת ומקבלים שוקו חינם מהברזים. לא כולל ששי שבת.
יוטבתה חולשת על שלושה נכסים. המיקום, השוקו המיתולוגי והקבוץ עצמו על כל חבריו. מילה אחת על שוקו – ישראלים מחוברים בנימי נפשם לשוקו. עבורם זה הילדות, הקייטנה, הבוקר, הבית והמדבר. שוקו עבורנו זה כמו אוזו עבור היווני.
יוטבתה קישרה מאז ומעולם את השוקו הקריר והמתוק למדבר כשיקוי מחיה חיים. זה מאד קרוב למציאות הישראלית. פעם, כשנסענו לאילת, כי לא בדיוק נסענו לחו"ל, או בדרך לסיני, עצרנו בשני מקומות בדיוק. אצל כושי רימון וביוטבתה. בימים ההם הדרך הייתה ארוכה יותר, וההתרגשות לפגוש את העיר אחרי שעות בערבה הייתה גדולה יותר.
יוטבתה הייתה עלה הזית בפי היונה שבישרה לנו שנגמר המדבר ומיד תציץ העיר מבין הרי אדום. טעמה תמיד היה טעם של שוקו שעצרנו לשתות בפונדק יוטבתה. המסורת זכורה לי מאז ומתמיד וגם כאשר ירדנו בטיוליות בדרך לסנטה קתרינה, תמיד עצרנו רגע לפני העולם הקסום של ים סוף – בעולם הקסום של השוקו. ההתניה הפאבלוביאנית נחרטה בבשרנו, והפרסומות של יוטבתה מאז ועד היום רק קשרו לה כתרים, במיוחד בתקופה הארוכה של ה'בולרו של רוול' שתמיד הציג את הקונטרסט בין סהרוריות המדבר הלוהט לבין הרוויה הקרה והמענגת של השוקו. השמש המדברית ששוקעת או אולי זורחת בין שני דקלים זה הלוגו הכי נכון שיוטבתה הייתה יכולה לחלום עליו.
הבעיה של יוטבתה תמיד הייתה ותהיה: 'מה עוד?'.
מאז ועד היום אפשר ממש להריח את סדנאות ההמצאתיות שעושה יוטבתה כדי לקחת את הזהב החום והמתוק לעוד מחוזות. מה לא נעשה? משקאות וקוקטיילים שברור שנלקחו מעולמות קרובים כמו גלידה או סמוט'יז . הפארק שסוגד לאל השוקו וכוהניו – הפרות. גדלים ואריזות כאלה ואחרים. באמת שהרבה מאד. הקליפ 'עידן והילדים עושים את יוטבתה' צוחק על הפארק הזה וכמובן גם מרים לו:
ברז השוקו לטעמי הוא הברקה. אני מתלהבת מפתרונות שתמיד היו תחת האף, רק שהאף הסתיר אותם.
הברז של השוקו זה בדיוק זה. החלום הרטוב של 'עוד' בלי הגבלה. בלי מדידה. כן – בלי מדידה זה הפאנץ'. ברז במהותו הוא הזמנה לא למדוד את מה שיוצא ממנו. ההרגשה לשתות שתי כוסות שוקו שיוצא מברז שונה משתיית כמות זהה מתוך קרטון או בקבוק שוקו. יש חופש מוחלט בלפתוח ברז והדבר היחידי שזה מזכיר לי ברמת הקאלט הישראלי זה כמובן, איך לא, את ברז הסודה בקבוצים. אין עד היום שום דבר שישווה לזה. לא הסודה מהסודהסטרים הביתי, לא הסודה מתמ"י 4, לא הסודה מהסיפולוקס של ילדותנו. וודאי שלא סודה בבקבוקי פלסטיק או זכוכית. סודה מהקיר שנמזגה מברז סטייל ברז בירה זה הדבר האמתי. הערך המרכזי שמיוחס לזה הוא ערך החופש, ויוטבתה מתחברת אצל כל בני ישראל לחופש. יוטבתה בדרך לאילת זה הכי דיוטי פרי לפני הטיסה לחול – רק שזה בארץ, וברז של שוקו זה הכי יריית פתיחה של החופש הזה.
האם שאבתם מים כלומר שאבתם שוקו זה הדבר? האם לסמלץ ברזים "רגילים" שנמצאים אי שם בחוצות הקבוץ כדי להדגים את השוקו שממש לא יוצא מכאלה ברזים אלא מברזים שמחוברים לתרמוסים גדולים? לדעתי אין לי תשובה יותר טובה מ"כנראה שכן". כשהנכסים העיקריים שלך הוא הקבוץ + השוקו + המדבר – לא נותר לך אלא להשתמש בהם כדי להעצים אותם. להשתמש במשאב כדי להגביר אותו. להזכיר לכולם שעכשיו, דווקא עכשיו כשסגרו את שדה דב, יש נון צדיק אחד לפני סוף הדרך שעוצרים כדי לעבור טקס מעבר.
אה, וברור שזה אמור להגדיל את המכירות של יוטבתה ברשתות השיווק. אף אחד לא מצפה שכולנו ניכנס לאוטו כדי לנסוע ליוטבתה. מה גם שאם זה חינם – זה כנראה ממנף רווחיות במקום ה'רגיל' שפוגש אותנו במכולת או בסופר, יום יום.
מה קרה לסירטון של הפרסומת