היופי הוא במציאת הסדק הפנוי שהוא צר וכמעט בלתי נראה, ובכל זאת להפוך אותו לאוקיינוס כחול כפי שניסח את זה המודל. אוקיינוס כחול הוא יצירת זירה או טריטוריה בתולית, ששום מותג אחר לא דרך בה, אבל שהיא רלוונטית לחלוטין למותג המדובר. ולהוביל אותה. במקרה של דור אלון – הטריטוריה המופקרת איננה אלא הדרך. הדרך ולא החנות או בית הקפה. עד כה מוצבו חנויות הנוחות בתחנות הדלק כחוויה טוטאלית של עצירה לשם מטרה כלשהי.
חנות yellow סוגרת לנו את הפינות שאנחנו נזכרים בהן במשך היום, "עזים". השאר אורזים את העצירה בתחנת הדלק כטעינה באנרגיה, הפסקה מהיום ועוד. אבל אולי בגלל שבישראל יש מעט מאד 'דרך' והרבה מאד תחנות דלק, כל המושג של rest area הוא קצת overrated. אין כל כך ממה לנוח כי אין כל כך הרבה לנסוע בישראל שלנו. מה שדור אלון עושים זה לפתוח צוהר לא רק על מי שנוהג ברכב בדרכים אלא על כל מי שמצוי בדרך או בדרכים. אפילו פועלי האספלט, המטיילים ברגל, רוכבי האופניים וכל מי שלא מצוי במצב של נייחות. כל מי שזז למעשה הוא קנדידט להיכנס לכוס קפה בתחנת דלק.
מפה הסיפור מתחיל להיות מעניין כי קפה איטלקי זה הכי , אבל הכי נדוש. אז זהו שדור אלון טוענים להשפעת הקפה שנותרת אתנו הלאה באשר נלך. שתינו קפה איטלקי של אילי (illy) בדור אלון, והפכנו לאיטלקים. להפוך לאיטלקים זה אומר שהדרך כבר נראית קצת אחרת. זזים לצלילי דון ג'וביאני מושר בטנור משכנע ועוטים מסכות מקרנבל המסכות של ונציה. הקליפ מראה אנשים נעים בהילוך איטי ואנחנו מבינים שהם עברו בדור אלון ולגמו קפה.
איטליה צובעת את הישראלים הלחוצים, הממהרים, העצבנים והתזזיתיים בצבע אחר שאיננו סתם נינוח ומשעמם אלא דרמטי, קרנבלי והכי חשוב – קצת לא כל כך מפה. שורה תחתונה, מדובר בנרטיב על אסקפיזם שמשיגים באלוניות. נכנסים לאלונית לחוצים ויוצאים כמו באופרה איטלקית בקצב של גונדולה.
עטרה בילר היא מהאסטרטגיות הותיקות בתחום, בעלת TheBrandingEdge. כתבה טור ניתוח קמפיינים במשך 8 שנים באתר אייס. בעלת טור בגלובס ופינה שבועית ב-103FM. מרצה על אסטרטגיה, מיתוג, חשיבת יצירתית, פרסום ועוד.
