על רקע מהלכים רבים הממוקדים בהסברה והטפה כיצד יש לנהוג בפסולת ובמיחזור, בולט סרטון אחר שתוקף את הנושא מזווית רגשית ולא פונקציונלית.
אבקש לעשות הבהרה בנושא: לא משנה כמה ״נקשט״ את המוצר (למשל חתול ג׳ינג׳י שמדבר בהומור על השלכת אריזות לפח הכתום), מה שמותיר עלינו רושם זה כאשר המטאפורה נוגעת לחיים שלנו, לרגשות שלנו ולכאבים שלנו. כלומר – הסיפור צריך להיות עלינו ולא לארוז את המוצר או השירות.
כדי לדובב אותנו לזרוק פסולת חריגה בימים קבועים (לכל שכונה יש ימים קבועים שונים), אנחנו נחשפים לסיפור אהבה. במקום לתת לנו הסבר אקולוגי מדוע נכון יותר מבחינת איכות הסביבה לדאוג לפינוי נאות, בזמנים נאותים של פסולת חריגה, מספרים לנו על בחורה שהתאהבה בנהג משאית האיסוף.
כדי לפגוש אותו היא משליכה פחות או יותר את כל החפצים והרהיטים שלה עד שלא נותר לה מה לתת מלבד את ליבה. היא נאלצת להתמודד עם הבוז של השכנות שכבר הבינו שהיא מחפשת תירוצים כדי לפגוש את אוהד הנהג.
כשהיא יוצאת כדי לתת לו את ליבה מגיע נהג אחר במקומו וכולנו מתעצבים יחד איתה. במיוחד כשהנהג אומר לה שאוהד לקח יום חופש כדי לצאת לדייט. הסוף הטוב מגיע כאשר הדייט אליו יצא אוהד הוא איתה. הוא מביא לה פרחים (״גזם״) וכמו בכל אגדה, הם צועדים אל עבר השקיעה או יותר נכון אל בית הקפה.
אין צורך לתאם, אומרת שקופית הסיום, אנחנו נגיע. ומלבד פסולת חריגה אולי נוכל למצוא גם אהבה.
אהבתי את הסיפור האמיץ שמבליג על הדחף לחנך ולחלק הוראות. כולנו רוצים עולם יותר נקי אבל יותר מזה, כולנו רוצים יותר אהבה בעולמנו שמאיים להתרוקן ממנה. במיוחד עכשיו.
אז לא רק שהנרטיב של איסוף פסולת חריגה מבדיל את עצמו משאר מסרי שמירה על איכות הסביבה, הוא גם מגיע בשעה חשוכה ונכונה מבחינת העם שלנו. ואולי אולי אפילו תוקע מרפק בין הצלעות של אפליקציות ההיכרויות…
