להתעללות פנים רבות. יש כל מיני סגנונות תקיפה מינית. אבל חלק ענק מהסבל של הקורבן הוא הפחד לגלות והאשמה שאולי נטל בזה חלק.
לסחוב אשמה ופחד לאורך החיים, בעיקר מגיל ילדות תמימה ועד לבגרות (ולפעמים עד הקבר) זה רעל משנה חיים.
בתרבויות אחרות ובזמנים אחרים זה היה אפילו מקובל לנצל ילדים ולשלוט שליטה אלימה בנשים.
אני מייבאת תובנות מקמפיינים אחרים כמו למשל הקמפיין שמניח על השולחן התנצלות בעקבות אלימות, דפוס מתעתע שקשה לזהות ולהשתחרר ממנו, או כמו למשל אלימות כלכלית בה צד אחד שולט בצד אחר דרך הכסף.
התעללות היא לא אקט בודד, היא עולם עם מאפיינים ואסטרטגיות ובעיקר – צריך תמיד שניים לטנגו: תוקף וקורבן.
במשך שנים רבות קהל היעד של מהלכי תקשורת למניעת אלימות מכל סוג, לרבות אלימות מינית הופנו לתוקף. למשל ״די לאלימות!״.
אולם כשהפניה לתוקף העלתה חרס התברר, לאחר ניתוח פסיכולוגי, ששינויים קורים כשהקורבן מחליט להפסיק להיות קרבן.
בספר The Pedagogy of the Oppressed, שיצא בשנות ה 70, מסביר פאולו פרייר, המחבר, ששינויים בחברה האנושית תמיד יהיו מונהגים בידי הצד הנדכא.
בין אם מדובר בקולוניאליזם פוליטי או בקולוניאליזם הפרטי שקורה בתוך הבית.
אדם ששולט באדם אחר ומטפח בו פחד להתמרד ולמחות,זה דיכוי המלוא מובן המילה וכמו כל המהפכות שאנחנו עדים להן בזמן כתיבת שורות אלו, השינוי מגיע מהצד שדוכא ושתק עד שנמאס לו.
בדיוק בגלל התובנה הזו, הקמפיין המאויר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית כל כך מדויק.
הוא מקפיד לא לשפוט או להטיף כי ברגע שמטיפים לנו אנחנו נאטמים. הפנייה היא בכלל קריאה לקורבנות ולא לתוקפים וגם אותם מצליח הקמפיין לא לשפוט.
הוא לא נותן להם להרגיש ששתקו זמן רב מידי, הוא לא קורא להם להתעורר או להתנער.
אנשים שסוחבים מטען נפשי כואב עמוסים גם ככה. הם לא צריכים שמישהו מבחוץ יחלק להם פקודות.
הם צריכים שיבינו אותם ושיהיו איתם. כי רק מחוויה כנה של תמיכה ואמפטיה אפשר לקבל כוחות לעשות שינוי. רק אם השתכנענו שיש איתנו מי שרואה אותנו ואת מה שאנחנו עוברים מאז הילדות – נצליח לצאת מהמעגל ולהציב גבולות.
כי מי שרמסו את הגבולות שלו שוב ושוב כשהיה ילד איבד את האמון שיש לו זכות ואפשרות לבנות אותם מחדש.
הקמפיין מתאר באופן סיפורי כמה סיפורי תקיפה מינית של ילדים המסופרים בגוף ראשון מפי הקורבן. כל הסיפורים מחדדים את שיעבוד התודעה שלהם כילדים בידי התוקף. לפעמים גם התודעה של מעגל התמיכה המיידי, להלן ההורים, עוותה בידי התוקף. כך, למשל, הבייביסיטר ש׳כולם אהבו כל כך׳, כולל ההורים, שתקף את הילדה שוב ושוב בלי שהייתה מסוגלת להפעיל שיקול דעת ולהבין שמה שהוא עושה לא תקין, ובלי שהעזה לפנות להוריה שראו בו אדם חיובי.
ברפרטואר של התקיפה המינית אפשר למצוא מישהי שנפרדה מבן זוג שהתחיל להפיץ תמונות עירום שלה, מאמן כדורגל שתקף מינית את הילד שהתבקש ש״ז הישאר בינינו״, נערה שמתמודדת עם תקיפה מיני בכך שהיא לא נכנסת לרחוב שם זה קרה, אלא הולכת מסביב, וכולנו יודעים שהיד נטויה.
המונים מאיתנו צייתו לאורך שנים רבות לאותו מבוגר שדרש לשמור בסוד את הפגיעה בנו. זוהי מגפה שקטה ואלימה בפני עצמה, והקמפיין הנוכחי מסמן אותה ומניח אותה על סדר היום הציבורי כתופעה בפני עצמה, לצד תופעת התקיפה עצמה שהרבה יותר קשה לעקור בעזרת תקשורת שיווקית.
נעשתה פה עבודת מחקר פסיכולוגית שהפרידה את המוץ מהתבן והוכיחה שוב שתקשורת שיווקית אמיתית תותיר רושם ותייצר אימפקט אם ורק אם הצד הממוען יבחר להשתכנע מרצונו החופשי.
להבדיל, קמפיין Dumb Ways to Die שהפחית ב-30% את תאונות הולכי הרגל עם רכבות באוסטרליה, הבליג על היצר להטיף ולהפחיד, ובמקום זאת הציג מגוון דרכים מטומטמות ואבסורדיות למות, בעזרת דמויות מאוירות ששרות ורוקדות.
הפורט׳ה של הקמפיין היה עצם העובדה שלא שפט ולא הטיף ולא הפחיד אלא הציע: יש דרכים מטומטמות למות כמו למשל להינעל במכונת כביסה או לשחות עם דגי פיראנה, וכמובן גם לחצות פסי רכבת עם מוזיקה באוזניות.
הפרגמטיות של הקמפיין היה כאבן שאין לה הופכין – אנחנו מתנהגים מסוכן ועלולים למות. כשאנחנו מזהים את עצמינו במראה, אין מנוס. ככה אנחנו. זה 99% מההצלחה של קמפיינים ששואפים לשינוי חברתי ושיש בקצה שלהם משהו שאנחנו צריכים לעשות כדי לעצור את זה.
אצטט פה קולגה, עדי אונגר, שבאחד הדיונים ברשת ציינה שה call for action לא מספיק מודגש ואני מסכימה עם זה.
אמנם כתוב ״הסיפור של שחר הוא לא רק הסיפור שלה״, אבל בולטת בחסרונה קריאת העידוד להתקשר למספרי הטלפון לשם קבלת סיוע. יתכן שהחשש לחלק הוראות השתלט על המהלך, ואני מצדיעה לכך ובכל זאת חושבת שחסרה הדחיפה הידידותית שהרי לא מדובר בקמפיין תדמית לקוסמטיקה שניתן ׳להשיג בכל הפארמים׳, אלא ביוזמה ששיתקה והפחידה את קהל היעד עד הלום.
