אפתח בזיכרון קולקטיבי מהסרט קזבלנקה. השנה היא 1942, סיומה של מלחמה אחרת. ריק (בוגרט) מודיע לליזה ( אינגריד ברגמן) אהובתו שעליהם להיפרד וכשהיא מפצירה בו ״אבל מה יהיה איתנו?״ הוא אומר לה את אחד ממשפטי הפנתאון של הוליווד: We’ll always have Paris. המשפט הפך למיתולוגי, ומשתמשים בו כשרוצים להמתיק את היגון בעזרת משהו מתוק וטוב שתמיד יהיה שלנו, ושהוא תמיד שם. במקרה של קזבלנקה הפרידה היא בלתי נמנעת אבל את הזיכרון של אהבה בעיר הרומנטית ביותר בעולם אי אפשר למחוק. הרגעים האחרונים של הסרט יכולים לגרום גם למי שלא צפה בכולו, לבכות:
ברוח דומה מודיעה לנו עיריית תל אביב, השנה, במיוחד השנה, שתמיד תהיה לנו תל אביב יפו. ואני לא יכולה שלא לזהות בבבואה שלה את הדי ׳קזבלנקה׳.
בקליפ שמציג קולאג׳ תל אביב רגיל לכאורה, אנחנו נכנסים לאווירה שאיננה רגילה לתכנים תל אביביים. העיר ללא הפסקה שרעש המטקות על שפת הים נטמע בהשקת כוסיות וודקה בפאב, לא מתיימרת להיות אותה העיר כתמול שלשום. אלו אותן המטקות ואותו השוק, אבל זו כבר לא אותה העיר, כפי שכולנו כבר לא אותו הדבר מאז 7 באוקטובר.
הקלישאות התל אביביות הרגילות מקבלות טוויסט, או סוג של צל. הבחורה שמוליכה כמה כלבים במגפוני-כלבים, הבחור שרוכב על האופניים עם הבן הפעוט שלו, אוכלי החומוס, ההיפסטר עם הפרחים, התמהוני עם השפם, הדיג׳יי-ית והאישה משוק הכרמל – כל אלה מקבלים זווית אחרת כאשר בין לבין השגרות הנהנתניות של העיר אנחנו רואים את Bring Them Home המואר על גג העירייה, ועוד אחד בכתב יד על קיר של קיוסק, וברור לנו שקוקטייל חדש נולד. לא וודקה עם ספרייט אלא כזה של נחת מהולה בעצב רב. ברור לנו שעד שהם לא יחזרו, אין חג אמיתי. תל אביב לא מציעה לנו אסקפיזם. היא מציעה לנו נחמה.
ברקע מתנגנת מנגינה מינימליסטית ומינורית, והכותרות, מינימליסטיות גם הן, מודיעות לנו שברגעים הטובים וגם ברגעים הקשים עלינו לזכור שיש לנו חברים ומשפחה שאוהבים אותנו מאוד, ושתמיד תמיד יש לנו את תל אביב יפו.
כותרת הסיום היא ׳שנה טובה׳ עם אימוג׳י של לב ואני מחסירה פעימה. הערבוביה הזו של יוגה וברים לצד חומוס ומטקות כבר ראיתי מאה פעם אבל תל אביב תמיד דיברה ממקום חוגג ואפילו קצת שחצני. החג הזה תופס את כולנו משותקים ואילמים, ובעיקר חסרי אונים נוכח הקושי לברך ולקוות. ובמקום לחזור על הפזמון ״שנה טובה יותר״, מדברת אלינו תל אביב – יפו מתוך הנרטיב שלה. אנחנו מאוהבים בה וסוגדים לה, אבל למרות שלא ידענו, יש לה לב. כמו ריק המאוהב בליסה, אומרת לנו תל אביב – תמיד ישנה תל אביב.
אנחנו מקום שיכיל את העצב ושאפשר לשאוב ממנו תקווה גם בזמנים קשים. בניגוד לאקורדים הרועשים שמאפיינים את תל אביב הצוהלת וההיפר אקטיבית, אנחנו מקבלים, ערב ראש השנה תשפ״ה, תל אביב שמשתמשת בשמחת החיים שלה שימוש אחר. כבר לא העיר הזחוחה של אמנים שמתייאשים בה (יונה וולך) אלא עיר ששומרת על השפיות שלנו, שמזמינה אותנו לנגב חומוס גם אם זה על המדרגות, שמגישה לנו זר פרחים כי פרחים תמיד נכונים, ושמזכירה לנו שלא רק החיטה צומחת שוב אלא שהאספלט והים והשוק יכולים, לפעמים, לנחם ולרפא. במקום תל אביב התחרותית שקשה בה למרות שכיף בה, אנחנו מקבלים תל אביב שרואה אותנו ואת הבית שאולי פונינו ממנו, את האבדן, החרדה והעצב שנקלענו לתוכו כולנו.
הקליפ מלווה בסאונד ASMR – י מנחם, שמוסיף אינטימיות לעיר שרגילה לתיפופים ואבדן חושים. אז הפעם, אומרת לנו העיר, אני יודעת גם אחרת. ומבקשת להזכיר לנו שיש לנו, בה, תמיד מקום.
עטרה בילר היא אסטרטגית מתוג וסטוריטלר. היא אחראית על מהלכים קאנוניים של פרסום ומיתוג לאורך השנים ועובדת עם לקוחות משמעותיים במשק. עטרה מייצרת אסטרטגיות מותג ומהלכי מיתוג ותקשורת שיווקית שפוגשים את ההזדמנות הכי משמעותית בשוק ומייצרים, לכן, את התוצאות העסקיות האופטימליות עבור הלקוח.
עטרה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר אילן והייתה בעברה יועצת ארגונית על פי שיטת Tavistock הבריטית.
