מה שחשוב לומר לגבי הפרסומת הזו לביטוח Wesure זה שקיימת אינפלציה במותגי ביטוח ובהצעות הערך של ביטוח. אני מנסה לחשוב למה זה קורה?
משבר הקורונה והמחשבות העגומות שנילוות אליו?
היעדר קטגוריות אחרות?
מלחמות שהיו ונדמו כמו מלחמות הסלולרי?
בכל אופן, מותגי הביטוח מלבלבים ועם לבלוב באה המלחמה. מי יותר בולט. מי נותן הצעת ערך מעניינת יותר.
אז היה לנו קיציס שנכנס עם חולצה לא נכונה לשער של אוהדי הקבוצה הנגדית (כלל ביטוח), ויש לנו את ליברה שקשה להתעלם ממנה, ואת ביטוחי הבריאות, וביטוח פניקס, וביטוחים אלמטריים וביטוחי חיים.
לכן, ודווקא לכן, קשה לחזור על המובן מאליו ויותר קשה להציע הצעת ערך שבאמת אין לאחרים. בעולם הכפוף לרגולציה מצד רשויות ממשלתיות, בנק ישראל, איגוד סוכני הביטוח ואולי עוד אוטוריטות, מה כבר אפשר להמציא שאינו בר חיקוי, שיהיה נכס רק שלנו? כמעט כלום.
אולי שירות חנפני במיוחד אבל אנחנו יודעים שעולם השירות מחזיק את האף מעל המים מאז משבר הקורונה. ארגונים מוּטי שירות בקושי מצליחים לפרנס את שדרת השירות שלו שהתכווצה ודלדלה שורותיה, ולשדר ללקוח שביזנס – איז – יוז׳ואל.
אז זהו שלא.
עוד יסופר ועוד ידובר בקריסה השקטה של קו השירות שפעם נועד היה לבנות מערכת יחסים מכוננת עם הלקוח, וכיום הפך לקו האש מולו.
נחזור לביטוח Wesure – מותג שאנחנו לא sure ששמענו עליו אי פעם (אולי פעם אחת ואולי מזמן ואולי בכלל לא). אבל כפי שחיים טופול היה אומר (ציטוט ממקור ראשון) ״אם אתה מזייף, לפחות תזייף בקול רם״. והדרש: אם אין לך משהו מיוחד להגיד – תצעק את זה ותפגין בטחון. אין לך ברירה.
Wesure מצליחים לעשות זאת.
אין פה הצעת ערך שלא שמענו עליה. אין פה אמירה סביב שירות או מהירות תגובה או אפליקציה ידידותית במיוחד, שלא נתקלנו בה אצל מותגים אחרים. יש פה את הפרינציפ הכי ישן ומסורתי בביטוח: לפני שאתה לוקח סיכונים כדאי שתבטח את עצמך.
אז כדי ״לצעוק״ את המובן מאליו יש לנו את 2 הטייפקאסטים ההופכיים של המסך: הפעלולן שהוצת ואמור לקפוץ מגובה רב, והמורה השמרנית, הממושקפת, המדקלמת והמסרסת שטל פרידמן אוהב לעשות מאז ומתמיד. או במלים פשוטות, המחנכת צילה דובין, של הפילוסים כשהיו בבית הספר, שאכלה פעם תלמיד – שהיא היחידה שהפילוסים מפחדים ממנה.
ֿבמערכון המקורי (2009) זורקת צילה דובין את הפילוסים מהמטוס כי הם עישנו בטיסה ומתענגת על שלוּק מאפטר-שייב ברוט (״חזק החרא הזה״).
למכורים לארץ נהדרת של פעם הנה “טיסה נעימה עם הפילוסים” שם מפציעה במלוא הדרה צילה דובין המורה המפחידה.
בפרסומת הנוכחית מדברת המורה לפעלולן באותו טון מלא בוז והתנשאות כשהיא שואלת אותו למעשה אם הוא מבוטח, רק שהיא שואלת את זה תוך שימוש חוזר בשאלה האם אתה sure. שוּר. ״אתה בטוח שלא מערבבים אותך במחיר הביטוח?״ משתמשת המורה בסלנג שלא מתאים לה להשתמש בו. אם אתה לא sure אומרת לו (אני קוראת לה צילה) אז צא מהסרט שלך עומרי, שואגת המורה, וכנס ל Wesure. ברגע הזה ברור לנו למה בחרו פעלולן קולנועי. כדי להצדיק את השורה ״צא מהסרט שלך״ שמקבלת בהזדמנות חגיגית זו שני מובנים. סרט במובן הקונקרטי וסרט במובן המטאפורי – תתעורר ותפסיק לחיות בסרט.
כמו בארץ נהדרת שם זורקת המורה צילה את הפילוסים מהמטוס, גם פה יש זינוק לא צפוי מגובה רב מהבניין אל הברזנט שמחזיקים אנשים על הסט. המעבר של פרידמן ממורה פאסיב אגרסיב מתנשאת ומחנכת לבריון שרץ וקופץ מהחלון מושלם מבחינה קולנועית ואותי זה הצליח להצחיק.
אני אוהבת את פרידמן בדמות נשים דעתניות שאין להן חיים מלבד הקודים של התפקיד אותו הן ממלאות. לובה הייתה כזו, צילה הייתה כזו ואפילו ״רחואל״.
השימוש במורה הדידקטית שסוחבת כל חייה את הדיבור והמניירות המורתיים, והיא לא מסוגלת לצאת מהפוזה המטיפנית, הוא שימוש חכם ומצחיק שמצליח גם להעביר מסרים וגם להצחיק בעת ובעונה אחת.
אז זה לא שיש פה דיסרפשן פורץ דרך של חברת ביטוח, לפחות לא בשלב הנוכחי בו אנחנו נחשפים להמלצה החמה לעשות בה ביטוח במיוחד אם אנחנו פעלולן שגם מציתים אותו והוא גם אמור לקפוץ מבניין גבוה.
אבל יש כמה שניות ברורות מאד שנובחים עלינו שאנחנו כנראה בביטוח הלא נכון, ומי שנובח גם מעז לקפוץ בעצמו מהבניין הגבוה. כי קרוב לוודאי שהוא מבוטח ב Wesure או כדברי הפרסומת – הוא (היא) sure.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
