טיימינג לפעמים זה העיקר. בשעת כושר שלא תחזור על עצמה הצליח וולט ללכוד את הרגע הזה של מעבר מקודש לחול או מחול לקודש – היציאה מהסגר ומה שזה אומר מבחינתנו.
אז מעבר לאירועי התקהלות כאלה ואחרים, הביקור במסעדה או בבית הקפה זה אחד מאייקוני סוף הסגר בדיוק כפי שטייק אווי היה סמל הסגר. אם יש לסגרים שחווינו במהלך שנת הקורונה צבע – הוא כחול עם אותיות לבנות.
השליח (או השליחה) בכחול, צידנית צמודה לגב, רכוב על אופנים היה לפעמים כל מי שראינו ברחובות הריקים והשקטים. כעת, אחרי שנה שוולט האכילו את כל עם ישראל, עם ישראל מתלבש יפה ומתכונן לצאת למסעדה. וכבר היום, שבוע אחרי, החגיגיות התקהתה.
אבל ממש לקראת הפעם הראשונה במסעדה, יצאו וולט בפרסומת שמוציאה אותם גדולים במיוחד.
הגיבור הוא אנחנו, שמתכוננים לצאת לבילוי במסעדה, מתלבשים יפה וחוששים שאולי שכחנו איך להתנהג אחרי שנה של אכילה בטריינינג על הספה בבית. מאידך, יש התרגשות לקראת האלגנטיות של האירוע – הישיבה אל שולחן שמישהו אחר ערך לנו, עם דרינק ועם מנה שמישהו אחר בישל לנו. זה נהיה חדש וזר אחרי שהתרגלנו לחיות בלי זה.
זה בדיוק המקום שוולט ניצבים מול צומת T להיעלב או לפרגן. להיעלם או לבסס את מעמדם. להרגיש מיותרים או לחבק את השינוי ולזרום אתו.
על רקע מוזיקה הוליוודית שלרוב צובעת רגעי פרידה אמוציונליים במיוחד, השליח והשליחה של וולט הופכים לשליחים מסוג אחר – הם ׳שולחים׳ את הגיבור והגיבורה שלנו למסעדה עם תמיכה נפשית מוגזמת, שמתכתבת עם יציאה לאתגר גדול יותר כמו נסיעה למזרח הרחוק או אולי יציאה לטיפוס על האוורסט. ההגזמה משעשעת ומתכתבת עם קלישאות הוליוודיות או אפילו בוליוודיות.
השיח מתחיל לעבור לפסים אישיים ורגשיים. קשה להם לגיבורים ׳לנטוש׳ את השליחים. מה יהיה אתך כשאני במסעדה? עולה השאלה.
ובהמשך לז׳אנר הקיטצ׳י במיוחד ׳משחררים׳ השליחים את הגיבורים אל גורלם ואל דרכם. הם חייבים להתנסות, הם חייבים לצאת אל העולם, אי אפשר לנעול אותם בבית. אל תדאגו לנו מודיעים לנו שליחי וולט. אמנם קרוב לוודאי שפרנסתם תתכרסם, אבל טובת הלקוח חשובה יותר מכל קטנוניות אנוכית. והיציאה מהמגפה חשובה מכל. והם רוצים שנדע שהם מאמינים בזה.
השליח והשליחה מתחבאים מאחורי שמשות הזכוכית של המסעדה בה סועדים שני הגיבורים שלנו ועולה הכותרת ״תעשו חיים בחוץ״.
כמובן שהבית ממשיך להיות בית, ווולט יודעים שיחסם עם העולם לא תם. ׳ניפגש בבית׳ הם מוסיפים כמו יודעים שהחלק הארי של הרעב והאכילה היה ויישאר בבית. אל תדאגו לנו, הם אומרים לנו כמו אימא פולניה טובה שחצי משחררת את ילדיה, וחצי נוטעת בהם רגש אשמה קטן כצידה לדרך. שלא ישכחו אותה ואת ההשקעה שהשקיעה בנו בעבר. את העובדה שהביאנו עד הלום.
וולט יושבים על אותה נקודה. אל תדאגו לנו הם אומרים לנו ואנחנו קצת דואגים למלאכים בכחול שהתרוצצו בגשם ובשמש כדי להשביע משפחות רעבות, רווקים שהמקרר שלהם ריק, זוגות צעירים ששכחו איך לבשל ומבוגרים עריריים ששוחחו עם הילדים והנכדים בזום. וולט הם הצילום האווירי של מצב הישראלי במהלך כל 2020. במקום להישאר בגדר פתרון טכני למזון שצריך לחצות את העיר, הם בוחרים לקחת תפקיד יותר תרבותי ולהיות הגב שלנו, בין אם אנחנו בבית או שלא, בסגר או שלא.
והנה, עוד כמה ימים כבר לא נזכור למה צריך להתרגש ממסעדה אבל כנראה שאת וולט לא נשכח. הם בליבנו תמיד
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
