עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

תחלמו. תעשו. תצליחו / עדי ניר

פורסם

ב-

ניהול שיווק בארגון דל אמצעים, מצריך יצירתיות ותעוזה. עדי ניר, מנהלת השיווק של עמותת "הספריה המרכזית לעיוורים ובעלי לקויות קריאה", חולמת בגדול ומשתפת בטיפים לעבודה יעילה ומוצלחת. כתבה שנייה בסדרה

המילה "לא" היא כפתור ההפעלה של מנוע הטורבו שלי. זה שנכנס להפעלה כשצריך להזיז הרים, או אנשים, או לכוון מחדש את רעיונותיי, גם אם ילדתי אותם בלידה קשה. המנהל שלי יודע, שאחרי כל "לא" או כל הביטויים המקבילים לו – "אי אפשר", "אין כסף", "אין זמן" וכו', יבואו לרוב עוד איזה סבב או שניים של ניסיונות עיקשים מצדי, להראות לו שכן אפשר, שצריך, שחשוב, שמצאתי דרך אחרת. בחיי, זה אפילו מדליק אותי מקצועית.

חודשיים אחרי שהתחלתי בעבודתי בעמותה, תוך כדי שאני מקימה תחום חדש במקום שכמעט אף אחד לא שמע עליו, היה לי חלום. חלמתי בלילה שאני בתוך אוהל חשוך באמצע שבוע הספר, ואנשים נכנסים פנימה ושומעים ספרים. קמתי בבוקר וסיפרתי למי שהיה בעלי בזמנו על החלום. הוא אמר שאני חיה בסרט. ביקשתי ישיבה דחופה עם המנכ"ל והזמנתי גם את איש יחסי הציבור והמעצבת הגראפית שליוו אותנו בזמנו בהתנדבות, וסיפרתי גם להם על מחשבותיי הליליות. הפעם, גם הרחבתי ואמרתי, שאני רוצה להיות ב- 3 קניונים ברחבי הארץ וגם בכנסת ישראל, אה וגם כמובן לגייס משרד פרסום שיעזור לנו בהתנדבות להפוך את זה לקמפיין התרמה. גם הם אמרו לי שאני הוזה, שיש לי חודשיים, שאני צוות של בנאדם אחד שאחראי על עוד רשימה ארוכה של דברים אחרים ואין סיכוי שאצליח. חייכתי, ורק ביקשתי שיתנו לי לנסות. מנוע הטורבו שלי התחיל לעבוד. תוך חודשיים הפכנו לקוח פרו-בונו (בהתנדבות מלאה) של מה שהיה בזמנו פובליסיס גלר-נסיס, שהפיק עבורנו קמפיין מיוחד – "כשאתה עיוור, כל ספר הוא קופסה שחורה", בכיכובו של הסופר עמוס עוז ובהשראת ספרו "קופסה שחורה". לא אשכח את זה, הפקת התשדיר עלתה 3,500 ₪ בלבד. כל הצוות, האולפנים, מה שאתם רק מעלים על דעתכם, ניתן בהתנדבות ובאמת שיצא לדעתי מקסים – מוזמנים לצפות.

חוץ מזה, בנינו 3 אוהלים שהיו חשוכים 100% שבתוכם הייתה מערכת סאונד שמשמיעה קטעים מספרי אודיו בלופ, פתחנו את הפעילות ביום מיוחד בכנסת ישראל, הקמנו מרכזים בשלושה קניונים גדולים ברחבי הארץ והפקנו 120 ספרים מיוחדים ברוח הקמפיין, אותם שלחנו לכל חברי הכנסת (הספרים, שעוצבו כקופסה שחורה ברוח הקמפיין, היו עשויים מקרטון ולא היה ניתן לפתוח אותם).

הקמפיין הוכתר כמעט כולו ככישלון חרוץ אך היו בו גם ניצוצות של הצלחה. מצד אחד, לא הגיעו כמעט מבקרים לאוהלים כי המיקום שלהם לא היה אטרקטיבי, הטרפתי את כל העובדים עם פעילות חוצת ארגון שלא ידעו כדוגמתה קודם לכן, כמות התרומות הייתה נמוכה והוצאנו הרבה כסף על האוהלים.

 

(צילום: יח"צ)

אך מצד שני, קיבלנו מכתבי תגובה משרים וחברי כנסת, שסייעו לנו בהמשך, גייסתי משרד פרסום שתמך בנו במשך שנים אח"כ, למדנו מה עובד לנו ומה לא, ובעיקר – הוכחתי לכולם וגם לי שאני מסוגלת. שהדבר אפשרי. קמתי מההתרסקות, נשמתי, והמשכתי הלאה. שנה לאחר מכן עליתי עם קמפיין שהיה בכיוון אחר לגמרי, שלא ממש צלח, אך גם בו עשינו שיעורי בית, ובהחלט אפשר לומר שכיום אנו כבר יודעים מה עובד לנו ומה לא. מצאתי את התמהיל הנכון של קמפיין ארצי שאני משקיעה בו מעט מאוד משאבים באופן יחסי לתמורה הכוללת שהוא מניב.

בעבודתי, אני פוגשת לא מעט מנהלי שיווק במגזר השלישי שאומרים לי שאין להם תקציב מספק כדי לעשות פעילות רבה. אני אמפטית אך מנסה להראות להם כי יש אלטרנטיבה. כיום, לאחר עבודה שיווקית רבה, הצלחתי להגיע למצב בו יש לנו שותפים מקצועיים מהשורה הראשונה שדואגים שנראה מיליון דולר, אפילו שיש לנו רק דולר. אנו לקוחות פרו בונו של משרד הפרסום אדלר חומסקי, של משרד הדיגיטל באזז אינטרקטיב ושל משרד היח"צ הדס שפירא. וכשצריך, יש גם לוביסטים מדהימים שעוזרים. להגיד שהדרך להגיע אליהם הייתה קלה? לא. ממש לא. אבל ידעתי שיגיע הזמן הנכון ואמצא את האנשים הנכונים. זכרתי, שעבור גופים שכאלה, עבודה עם עמותות היא לעתים מה שנותן להם עניין וגיוון. מעבר לכך, הבנתי, שאני לא מחפשת ספקים אלא חברים. שאני יודעת שמדובר בבניית מערכת יחסים חזקה ועמוקה, שעלולה לקרוס בכל רגע אם לא אנהל אותה נכון. ביחד, הפכנו משהו משעמם כמו ספריה לעיוורים למשהו צעיר ובועט, כזה שכיף להשתייך אליו. אותם מנהלי שיווק שאומרים שאין להם, שהם לא מוצאים, שקשה, שקל לי להגיד וכדומה, אולי לא מאמינים בעצמם מספיק, או שלא מחוברים עד הסוף למותג שהם עצמם מקדמים ולכן מתקשים למכור אותו. אני מאמינה, שאם יחפשו מספיק, גם הם יגיעו לאנשים טובים שיכולים לעזור להם, בהתנדבות או לפחות בעלות נמוכה. צריך רק רעיונות טובים, הרבה מוטיבציה ורצוי גם זיק בעיניים.

נכון שעבור מנהלי שיווק של ארגונים קטנים במגזר העסקי, הדבר קשה בהרבה, שכן חברות ומשרדים לא יתנדבו לתת להם שירותים מסוג זה. אך עדיין, אני מאמינה שאפשר למצוא אנשים טובים בתחילת הדרך שיכולים לעבוד במחירים אטרקטיביים. ושוב, גם כאן, פעמים רבות רעיון יצירתי קטן, יכול לייצר אימפקט גדול.

כשאין משאבים, אחד הדברים שעוזרים לדעתי לעלות עם פעילות גדולה ומעניינת, הרבה מעבר לרף המסוגלות שחשבנו שיש לנו, הוא לא לתכנן קודם את התקציב ואז להבין מה אנחנו יכולים לעשות איתו אלא להיפך. כשאני מתכננת קמפיין, אני מתחילה עם אפס תקציב, זורקת על הנייר את כל החלומות שלי, כאילו שיש לי את כל הכסף לממנם, ואז מתחילה להבין מה אני יכולה לגייס, מה אפשר להשיג בבארטר, כמה תקציב אני חייבת להוציא בסופו של דבר וכמה מתוך זה באמת יש לי. תחשבו בגדול ותהיו חולמים. זה האתגר.

כך תעשו זאת בעצמכם

בסופו של יום, גם אם יש לנו את כל השותפים המקצועיים הדרושים וגם אם לא, עדיין ישנם דברים רבים שאנו עושים באופן עצמאי ורוצים שיראו כאילו בוצעו על ידי בעלי מקצוע. ריכזתי עבורכם מספר טיפים לשיפור הנראות והשפה, בתקווה שיעזרו לכם לשכלל את עבודתכם.

  1. הכשרה – ככל שנדע לעשות בשתי ידינו כמה שיותר דברים בצורה מקצועית, נפחית את התלות שלנו בגורמים חיצוניים, נקצר זמנים ונחסוך במשאבים. אז נכון, לא כולנו נולדנו עם חוש עיצוב או יכולת ניסוח, אבל אין ספק שיש בשוק מספיק קורסים והכשרות – קבוצתיות או אישיות, שיעזרו לנו לרכוש כלים רלוונטיים. בכל הקשור להכשרה בתחום הגרפיקה, המלצתי היא לקחת שיעורים פרטיים אצל מורים בתחום (ויש הרבה), ולהתמקד רק במה שאתם צריכים לעשות במסגרת עבודתכם. אפילו כמה שיעורים שיתמקדו באיך להכין תמונות טובות לפוסטים, או איך להכין באנרים מעניינים לשימוש בדיוור שיווקי. ברגע שהולכים לקורס קבוצתי, תלויים בסילבוס של הקורס שלרוב אינו גמיש, ובקצב ההתקדמות של כולם.
  2. גרפיקה – אל תבחנו את טיב עבודתכם רק בעצמכם, אלא פנו למישהו ביקורתי וכנה מספיק כדי שיעניק לכם משוב. תחשבו על זה כמו על דייט ראשון. אתם רוצים לשדר את מה שאתם רוצים שהצד השני יחוש במבט ראשון, ושזה ידבר אליו.

אחת התוכנות החינמיות איתה אני מרבה לעבוד היא paint.net. תוכנה מעולה, שמשרתת אותי נאמנה ליצירת חומרים שוטפים. כמו כן, כדי להימנע מעיצוב מסובך, אני מתבססת לרוב על תמונות קיימות, אותם אני רוכשת מהרשת. אחד האתרים המומלצים, ושאינו יקר הוא www.bigstockphoto.com. בעדיפות שנייה אני משתמשת ב-www.dreamstime.com, אתר זול יותר, אך המגוון בו פחות איכותי.

3. טקסט – קודם כל, תקפידו על הבסיס. עברית תקינה, ללא שגיאות, פיסוק מדויק (אלא אם כן התכוונתם במכוון למשהו אחר), ריווח ויישור             הטקסט. זה אולי נשמע טריוויאלי, אך כמות הטעויות שאנשים מבצעים היא לא קטנה בכלל. תהיו יקים, אבל אל תהיו פלצנים שלא לצורך.             תדעו מתי לעגל פינות ועשו זאת במודע. מטרתכם היא שיהיה כיף לקרוא אתכם, גם אם אתם מדברים על נושא רציני.

כשאתם כותבים, תחזרו אחר כך ותרפרפו על הטקסט. אם בקריאה שטחית לא הצלחתם להבין את השורה התחתונה, את המסר, כנראה שפספסתם. אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה, שמי שיקרא את הפוסטים או המיילים השיווקים שאנו שולחים, לא ישקיע אנרגיה לקרוא אותנו בריכוז רב, אלא ירפרף על התוכן ורק אם הוא יעניין אותו, ייתכן ויעמיק בו. מעבר לכך, בתוכן חשוב, תבקשו ממישהו לעשות לכם בקרה. לא משנה כמה טוב אתם כותבים, מאוד קל לפספס טעויות שאנו עושים בעצמנו.

בהצלחה.

 

*הכותבת היא עדי ניר, 34, אמא לשני בנים ומנהלת השיווק של עמותת "הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה" מזה שמונה שנים. בוגרת MBA עם התמחות בשיווק מאוניברסיטת בר אילן, תואר ראשון בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה, סיימה בהצטיינות לימודי תעודה בקורס יחסי ציבור ודוברות של מכללת רמת גן ולימודי פיתוח מנהלים וניהול מוסדות תרבות ב"להב".

 

טורים ומאמרים

נתונים ומספרים – ריאליזם או אמנות מופשטת?/ עדי ניר

פורסם

ב-

מספרים ונתונים נותנים לנו לרוב תחושת שליטה אך למעשה מדובר לעתים בתעתוע. עדי ניר, סמנכ"ל שיווק ופיתוח משאבים בעמותת "ילדים בסיכוי", ממליצה לנהוג בחכמה ובהוגנות כאשר אתם משחקים עם נתונים. כתבה רביעית בסדרה

כשאנחנו רוצים להבין תופעה בצורה אובייקטיבית, אנו רצים למספרים הנותנים לנו לרוב תחושת שליטה. אבל כל מנהל שיווק יודע, שמספרים כמו גם מחקרים, זה דבר מסובך, שכחומר ביד היוצר ניתן לעתים לעצב אותם כרצוננו. אגב, לא משנה אם מדובר בנתונים עליהם נשענים מנהלי שיווק במגזר השלישי או העסקי, כיוון שלעתים, מדובר באותם נתונים המשמשים בעלי אינטרסים שונים.

כשאנו צופים בנתונים, השאלה הראשונה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא מי הוא בעל האינטרס? ולאחר מכן נשאל – האם אני יכול לסמוך על אובייקטיביות הנתונים? אחד יציג שהמשמעות הכמותית של שני דברים היא בדיוק הערך הנקוב המתקבל מחיבור של שניהם – 1+1=2, השני יציג את אותם הערכים כשתי ישויות נפרדות שאינן מתמזגות אלא עומדות זו לצד זו –1+1=11 והשלישי יאמר שחלה עליהם סינרגיה –  1+1=3. ובאשר למחקרים? תשפטו אתם – באחד מקורסי השיווק שלקחתי בתואר השני, אמרו לנו כך: אסור לפרסם שמוצר נבדק מחקרית ונמצא כי… אם לא הצלחתם להוכיח זאת (עד כאן הכל טוב כן?) אבל אם עשיתם 30 מחקרים שנכשלו והצלחתם רק במחקר ה31, הרי יש לכם מחקר מנצח להציג וכל הקודמים בטלים ולא רלוונטיים. לי זה הופך את הבטן.

אותן הדילמות עולות גם במחקרים ובשיטוטים שאני עושה במסגרת עבודתי ברחבי האינטרנט. למשל, האם ניתן להסתמך על מסמכי ממ"מ (מרכז המחקר והמידע) שמפרסמת הכנסת? בעצם, מאיפה הם שואבים את הנתונים הכמותיים אודות תופעות שלא ניתן למדוד בצורה ודאית? האם ייתכן שגם הם, בדיוק כמוני, מסתמכים על אותם הנתונים הקיימים ברחבי האינטרנט? האם ייתכן שלמעשה אני זאת שמזינה אותם ואז נשענת עליהם כמאששים את דבריי וחוזר חלילה?

תראו למשל את הסקר החברתי המבוצע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). סקר זה מספק מידע על תנאי החיים של האוכלוסייה בגיל 20 ומעלה, ובוחן את עמדות הפרטים לגבי היבטים שונים של חייהם. לא רבים יודעים, אך הסקר מבוצע על קהל מצומצם יחסית של כ- 7,500 איש וטווח טעויות הדגימה נע בין 0 אחוזים ל40 אחוז ומעלה. כן, שמעתם נכון, 40 אחוז ומעלה! כלומר, אין ממש משמעות לחלק לא מבוטל מהתוצאות. אך כאנשי שיווק, סביר שלא נסביר לצרכן את ההסתייגויות הללו, ונסתמך על כך שאין לו ממש מושג מה זה הסקר החברתי אלא שהוא בעיקר מעריך וסומך על כך שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציגה נתונים מוחלטים.

לגלות טפח או לכסות טפחיים?

אחת השאלות שמנהלים מתחבטים בהן, היא האם הכמות המספרית שמאפיינת את  התופעה משנה? האם נכון לחשוף אותה ואיך לתאר אותה באופן אידיאלי? השאלות הללו רלוונטיות לדעתי לכל תחום, בין אם הוא שייך למגזר השלישי או לעסקי.

נתחיל בקטן. לעתים, אנו מתמודדים עם קהל מטרה קטן מספרית. האם הצגת הנתון הכמותי בריש גלי יגרום להעלאת הזיקה של הציבור או לגיוס משקיעים פוטנציאלים? התשובה לכך היא מורכבת ותלויה בעיקר בסיפור המותג – מרגש באופן אבסולוטי או נישתי, בחיבור הרגשי – אני מכיר מישהו שקשור לזה, באינטרסים אישיים – אני רוצה להיתפס כמשנה עולם ולכן אכנס למקום בו אין מתחרים ובתפיסת עולם – הרצון להשפיע על כמה שיותר אנשים או לשנות חיים של מעטים שאין מי שיעזור להם.

לפני כמה ימים נפגשתי עם עמותה שבקשה להתייעץ. אותה עמותה מלווה כ-400 נפשות, סכום שללא עוררין הוא קטן מאוד ולא עונה על צרכיהם של תורמים המבקשים לעשות שינוי חברתי גדול. מה גם, שסיפור המותג חשוב מאוד בעיניי העמותה עצמה, אך לצערנו הוא לא מרגש או מזעזע מספיק כדי לרתום אליו שותפים בקלות. אותה עמותה ביקשה לפנות למשקיעים עסקיים, ותהתה כיצד ניתן לגרום לאותו מספר להישמע מושך. כדי להתמודד עם הבעיה, הצעתי דווקא ללכת הפוך על הפוך. לחלק את הכמות הכוללת למנות קטנות יותר לפי מיקום גיאוגרפי או מאפיין דמוגרפי אחר, ולאתר משקיעים ותורמים שיש להם עניין ממוקד באותן קבוצות אוכלוסייה, ולכן הם לא מצפים למספרים גדולים אלא למספרים העונים במדויק על הצורך שלהם.

מצד שני, כשהסיפור מרגש, גם מספרים קטנים יכולים לייצר אימפקט גדול. למשל, הידעתם שבישראל ישנם כ1,500 ילדים החיים בפנימיות רווחה והם חסרי עוגן משפחתי? כלומר הם ילדים של אף אחד. כלומר כשפעם בשבועיים או בחגים, כשכל הילדים האחרים יוצאים הביתה למשפחותיהם, הם נשארים מאחור, לבד. 365 ימים בפנימייה, מבלי לבלות יום אחד בחיי משפחה נורמטיבית. וכשהם מסיימים כיתה י"ב, הם עוזבים את הפנימייה עם שקית זבל שחורה ובה כמה בגדים ופריטים אישיים ואין אף אחד שמחכה להם בחוץ. במקרה הזה, לפחות מבחינתי, המספר 1,500 שווה בעוצמתו למיליון.

ומה קורה כשקהל המטרה גדול? האם הצגת המספרים בהכרח תשרת אותנו נאמנה? קחו למשל את סוגיית הרעב. לפי הביטוח הלאומי, כ-840,000 ילדים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. מדובר במספר גדול מאוד ומזעזע, שסביר שיצליח להניע רבים לתרום ולהתנדב. ועם זאת, אם הייתי מציגה את הנתון הזה באחוזים במקום במספרים מוחלטים, ייתכן והייתי יוצרת ניכור. אסביר – אם נצליב את הנתון הנ"ל עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהרי מדובר על כ-35% אחוז מסך הילדים בארץ (בגילאי 0-19). הצגת הפרופורציה כאשר ה100% הוא בעצם סך אוכלוסיית הילדים ולא האוכלוסייה כולה, יכולה לגרום לציבור דווקא לערער על הנתונים הללו ולחשוב שמדובר בניפוח יתר.

גם כשמדובר בשיווק של מוצר צריכה או שירות כלשהו במגזר העסקי, הצגת מספרים גדולים באופן לא הגיוני, יכולה לפגוע באמינות המותג. לפני כמה חודשים, נתקלתי במודעה של אתר תוכן ישראלי, שהציגה כי יש לאתר 4 מיליון גולשים ולכן כדאי לי להתחיל לגלוש בו. האמת? המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שאין סיכוי שחצי מתושבי מדינת ישראל הם צרכני האתר, ובאותו הרגע המותג איבד אותי כלקוחה פוטנציאלית. הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שלי. ואגב, אני בטוחה שהנתון הזה מופיע איפה שהוא בגוגל אנליטיקס של אותו אתר, אבל המסר הפרסומי לא כלל את האותיות הקטנות.

האם יש שורה תחתונה למה נכון ומה לא? כנראה שכל מקרה לגופו. הלוואי שכולנו כאנשי שיווק ותוכן נוכל לשמור על המידע קצת יותר נקי, אובייקטיבי וחף מאינטרסים, ולפרסם נתונים לפי צו המצפון. וכן, ניתן להציג מספרים ונתונים בצורה חכמה שתשרת את האינטרסים שלנו, תוך כדי שמירה על יושר ואמינות. כנראה שגם כאן כמו בחיים, הכל זה עניין של איזונים.

 

*הכותבת היא עדי ניר, 35, אמא לשני בנים וסמנכ"ל שיווק ופיתוח משאבים בעמותת "ילדים בסיכוי". בתפקידה הקודם הייתה מנהלת השיווק של עמותת "הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה" במשך שמונה שנים. בוגרת MBA עם התמחות בשיווק מאוניברסיטת בר אילן, תואר ראשון בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה, סיימה בהצטיינות לימודי תעודה בקורס יחסי ציבור ודוברות של מכללת רמת גן ולימודי פיתוח מנהלים וניהול מוסדות תרבות ב"להב".

 

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: איקאה מטבחים // עטרה בילר

פורסם

ב-

קשה מאד להדגים פשטות בלי להשעין אותה על רקע פלצנות. האסטרטגיה של המותג איקאה מתמקדת ביופיו ובפשטותו של היום יום. אותו מושג "היום יום" יכול להיות אפור ומשעמם ו…"יומיומי" עבור אי אילו אנשים. למעשה – עבור הרוב. אבל איקאה טוענת שהיום יום הוא מופלא ואפשר להפיח בו לא רק רוח חיים כי אם קסם. איקאה מאמינה בו ,ביום יום כי את מרבית חיינו אנו חיים, איך לומר, ביום-יום… אז בואו, מציעה איקאה, נעשה ממנו את המיטב ונזהה בו את מה שהפסקנו לראות.

בדיוק לשם כך נועדנו, טוען המותג איקאה. כדי להציג את הנפלאות של היום יום. ובדיוק לשם נכוון את פס הייצור שלנו ואת כל הפתרונות שלנו.

המחויבות או יותר נכון השאיפה של המותג איקאה היא להציג זווית לא אפורה אלא קסומה של חיי היום יום. בתוך זווית זו נכנסים רגשות ורגעים וטקסים אנושיים. כמובן שהמוצרים של איקאה – רהיטים ומנורות ווילונות ומגבות – מצדיעים לגישה הזו.

הרבה נעשה כבר סביב הסגידה לפשטות המופלאה. הפרסומת החדשה למטבחי איקאה עושה שימוש ערמומי במה שאיננו יומיומי כדי להדגיש, בסוג של קונטרסט, את היום יום המופלא. או במלים אחרות – ללא חושך אין אור וללא שפים מאד מפורסמים ומצליחים – אין אנשים רגילים שסתם מכינים ביצה מקושקשת במטבח.

העלילה מצחיקה ומאד ברורה. איל שני, רותי ברודו, ישראל אהרוני, ארז קומרובסקי ורושפלד  – נעלבים. הם נעלבים כי לא צלצלו להזמין אותם לפרסם את מטבחי איקאה. אגב נעדר מהחבורה הנעלבת אסף גרניט שבאמת יש לו אגו ובאמת הוא מפרסם סדרתי של מטבחים. ניחא. וגם כהן ושגב אבל מי סופר.

אבל נחזור לקלישאה השחוקה ששפים צריכים לפרסם מטבחים וסכינים ובכלל – כל מה שסובב את הבישול. מדובר בקלישאה מצחיקה ולכן ההיעלבות מצחיקה ומדברת אלינו, הצופים. אנחנו מקבלים כמה וכמה שניות מסך טובות של שפים מהשורה הראשונה עם כל הנרקיסיזם והחשיבות העצמית, ומצפים בהחלט למובן מאליו – לראות אותם מחמיאים למטבחי איקאה אלא מה?

אבל, בשורה התחתונה, על רקע קולינריה מתפרצת, מגישה לנו איקאה את סמל הסמלים של הארוחה הישראלית הביתית, היומיומית הרווחת. המקושקשת היא אם כל ארוחות הבוקר והערב, ומה שאדם שלא ממש יודע לבשל או שאין לו זמן – מכין לעצמו.

המקושקשת שהיא שיא החיפוף, מככבת כנציגת האוכל הישראלי השפוי, הפשוט והלא מתלהם. כי ממש בדיוק כאלה הם המטבחים של איקאה – פשוטים ופרקטיים. מותג איקאה הרי תמיד מצדיע ליום יומיות המופלאה, ולמעשה למציאות חיינו האנושיים והלא זוהרים.

אמנם משתמשים בזוהר כדי להגיד "לא זוהר" אבל זהו תרגיל קריאטיבי, ובכלל, מי אמר שיד שמאל לא יכולה להצביע על אוזן ימין?

חשוב לומר שפרסומת טובה אינה אמורה להציג שימוש 'מדוייק ונכון' במוצר. כלומר – אילו היתה הפרסומת מציגה משפחה 'רגילה' בחיי היומיום שלה, היינו משתעממים ולא מתרשמים מהפרסומת, כי מה לא עשו עם משפחה רגילה? גבינות ונזידים, מאפים וירקות קפואים, משקאות ורהיטים. זה לא רק נמאס, זה לא באמת מעביר את מסר הפשטות. אבל השימוש בפומפוזיות כדי להגיד 'אמתי' – מוצדק.

איקאה יודעת שזה מצחיק וגם מעורר הזדהות כי מי לא רוצה קצת לנקום בשפים בכל יודעים וכל יכולים? צחוק והנאה מקרבים את האנשים למותג ומביאים אותם לא רק אל השוקת אלא לקנות ולשגרר את המותג.

מה שאני אוהבת פה זה את הכנות. אנחנו יודעים שמטבחי איקאה אינם עומדים בסטנדרט של הביטאט או מותגי יוקרה אחרים וכמובן שהם עולים הרבה פחות מהם. צריך רק לנער את האבק מהמותג Ikea Kitchens ולספר סיפור שמוציא את האדום בלחיים שלו. אני גם אוהבת איך שאיל שני אומר "אוכל של אנשים אמתיים" באינטונציה הגרנדיוזית – תיאטרלית ששמורה רק לו. הומור עצמי לעילא. מזכיר את רצח האופי שאבשלום עשה במו ידיו לעצמו כשנתן שמות בעברית צחה למוצרי איקאה בעלי השמות השוודיים הבלתי אפשריים. איקאה, הרי לכם כזבזר (זר פרחי פלסטיק)!

 

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA