אחת הסגולות המוערכות של מותגים (ובכלל) הן גמישות ויכולת לעשות אדפטציה לשינויי מציאות.
כזה הוא וולט. הוא היה מחובר למציאות לפני שהשתנה המודל העסקי, וכעת – אחריו.
בעברו התחרה וולט בקטגוריית המשלוחים הספוראדיים, הספונטאניים. פיצה עכשיו כי אנחנו רעבים.
בעולם הצפוף והתחרותי הזה ידע וולט למצוא לעצמו סיפור אנושי שמתרחק מהקלישאות הפונקציונליות (מגיעים מהר / האוכל חם) ויצר נרטיב אנושי שמדבר על הקשר החם בין שליחי וולט לבין מזמיני המשלוח, דהיינו הדיירים המזדמנים (הרעבים לרוב).
מגפת הקורונה תדלקה את הנרטיב הזה סביב סוגיית הבידוד והבדידות החברתית שהסגרים גזרו עלינו. שליחי וולט היו הרבה יותר מהאופציה לאכול ״בבית – בחוץ״ (קלישאה ישנה). שליחי הוולט היו האור האנושי בקצה מנהרה שאז עוד לא היה לה קצה.
במעבר חד מאוד עברה חברת וולט למודל עסקי שלמעשה אינו מאפשר לנו להיות ספונטאניים ולנהוג באופן ספוראדי. כי זה לא משתלם לשלם דמי מנוי קבועים ולהזמין, ככה, רק מדי פעם, איזו תאילנדית או פיצה.
כדי לשמור על קהל היעד הפרטי, ולהימנע מלדבר על הצרכן העסקי (=משרד שעושה מנוי מוזל לעובדיו – שזה רלוונטי עסקית אבל משעמם פרסומית), מצא וולט את הנישה החדשה: צרכן פרטי שזקוק למוצרים שוטפים דרך קבע. ומה יותר מתאים להגדה הזו מאשר הורים חדשים שזקוקים לאספקה שוטפת של חיתולים ופורמולה לתינוק, כמו גם קפה וארוחת בוקר הביתה מאותה סיבה – התינוק בדיוק נרדם ויש חצי שעה לסיים קפה וארוחת בוקר לפני שהוא מתעורר.
אני, אגב, זוכרת עשרות כוסות קפה ותה שהתקררו לפני שטעמתי מהן, בחודשים הראשונים לאימהותי…
קודם כל הנישה הזו היא רעיון שיווקי שנולד מתוך השינוי העסקי.
שנית, גם פה חובר סיפור שנשען על מערכת יחסים מצחיקה בין שליחת וולט לאם החדשה. אחרי כמה סרטים מצחיקים עם יובל שרף, אנחנו מקבלים את פרלה דנוך שמזמינה וולט גם לטובת מלאי החיתולים אבל גם לקפה וארוחת בוקר זוגית ברגעים הקצרים בהם התינוקת נרדמה.
שליחת הוולט שנו מצחיקה וגמלונית (שכחה את מי הסוכר ומעירה את התינוקת בצלצול הפעמון), פרלה מצחיקה בתור אם מותשת וצינית (תינוקות זה אושר) ובין לבין אנחנו מתאהבים בוולט שנותן לנו רוח גבית רצינית עבור מאוויים שהופכים אצלנו לשגרה ולהרגל.
כשהמותג מצוי בקשר עם האקו סיסטם, שום אילוץ כלכלי או עסקי לא יפריע לו להמשיך את הדיאלוג שהתחיל מזמן.
אפשר לומר שוולט הוא ה אמפמ של השליחויות?
