האמת? צפיתי בזה שלוש פעמים כדי להיות בטוחה שלא פספסתי משהו מעניין או חכם.
אז לא.
התחושה הכללית היא שממש, אחרי שגירדו את רצפת הסיר, לא נשאר כלום. לא נותר מה לומר על תה בכלל או תה קר בפרט. אז עם יד ימין לאוזן שמאל הצליחו לחבר, במאמץ עילאי, את העובדה שלא טסים הקיץ לחופשה בחו״ל, לבין העובדה שתה קר הוא מרענן.
אניה בוקשטיין עם שלישיית זמרות שהן קצת כאילו דיילות אוויר, עם התנועות הקלישאיות של ׳מעברי החירום׳, מבקשות מאתנו לחגור ומודיעות לנו שממריאים.
אלא שמדובר בחוויה של שתיית תה קר של ויסוצקי.
׳אני עפה׳ צועקת אניה, ואמור להיות ההקשר, המאד לא מתבקש מאליו, שהפרסומת מכריחה אותי לקבל.
השיר הקצבי מדריך אותי כיצד להכין תה קר. שליש רותח, שליש עם קרח, שליש קרים – ושותים.
גם פה ניסיתי, די בכוח, לשאול אם יש חדשנות. בשורה. אולי לא ידענו עד היום איך מכינים תה קר. האמת? אולי יש אדם אחד בישראל שקודם שם את הקרח, רק אחר כך את הקרים ורק בסוף את הרותחים. אולי. הרוב יודע שקודם שמים רותחים כדי להפיק טעם. ואחר כך בינינו זה לא משנה אם קודם קרח או קודם קרים. באמת שלא.
לא הרגשתי שיש פה הצדקה לפזמון התה הקר, בצבעים מתחלפים שמסמלים טעמים שונים. כי אין.
הדבר היחידי שמצליח איכשהו להתנוסס מעל המותג ויסוצקי הוא השחקנית – זמרת אניה בוקשטיין שיושבת בקונצנזוס הגבוה עם תו איכות, בלי שערוריות מיותרות, עם לוק נקי ובריא. שזה ממש לא רע עבור מותג תה מסורתי וותיק כמו ויסוצקי.
אבל מכאן ועד לסיפור ההתעופפות – במקום – טיסה, והמתכון להכנת תה קר – החוליה מתרופפת ונחלשת ואפילו, איך לומר, קצת מביכה.
מאחלת לויסוצקי התאוששות מהירה. תחזרו אלינו או איך אומרים? תנחתו.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
