בואו נתחיל מהסוף. גליה וולוך. יו"ר נעמ"ת. החלק האלים המודחק. כשהיא מדברת, קולה קמעה מתאפק, אבל מחביא שכבות של תוקפנות. ואני מתאפקת לא לדבר בצורה אלימה על איך שגליה וולוך מבקשת שלא נדבר באלימות. זה נכון. אלימות מתחילה בקטן ולפעמים היא מתחילה בקליפ נגד אלימות. רבותיי, יש דבר כזה שקוראים לו passive aggressive. אלימות ותוקפנות לעיתים מתחפשות למשהו אחר. להיפך הגמור. מי שמטפח אגרסיות בקרב אחרים הוא סוג של 'אגרסור' בעצמו.
אני חייבת לומר שטון מטיף, מתנשא, מחנך, אדנותי, שיודע טוב ממני ופוקד עלי להתנהג בצורה מסוימת הוא לטעמי passive aggressive ואני רואה במסר של גליה וולוך מסר תוקפני, לא נעים שלא ישיג את מבוקשו. ואולי יגרום להיפך הגמור לשגשג. כלומר – לאלימות מילולית, שעל פי טענתה של וולוך – מציתה אלימות פיזית.
נחזור להתחלה. נעמת יוצאת במהלך צודק, מהלך שמיועד להפחית אלימות כשהיא עוד קטנה. כשהיא עוד רעיון. הנחת היסוד גורסת שאלימות פיזית גדולה מתחילה ממחשבה, מקונספט, מהמשגה, משיח. הבריף נכון ואני מסכימה עם האבחנה. אבל הביצוע הקריאטיבי שגוי בתכליתו. אפילו הפוך.
הקליפ בנוי מקולאז' 'אורגני', כלומר אמתי, מערכתי, כזה שדגו בתחקירים עתירי חיפוש וניטור. הוא עשוי משברי דברים שנשים מפורסמות אמרו. האמירות של הנשים, בבחינת "תפסנו אתכן יא חתיכת צבועות שכמותכן", אם נתמצת אותם, מדגימות לכאורה את האלימות ש'מתחילה בקטן'. הנשים מדברות על נשים אחרות ש'מבקשות' שיטרידו אותן באופן בו הן מתנהגות, על כך שנושא ההטרדה המינית הפך מוגזמת, ושפה ושם צריך 'לזרום' ואפילו לחוש מחמאות (קרן מור: "רונאלדו רצה לשכב אתה? שתגיד תודה"), וכי נשים לוקחות את עניין ההטרדה למקומות מוגזמים (חנה לסלאו – "עכשיו היא נזכרת אחרי 20 שנה?"). אחרי העריכה של שברי המלים מופיעה וולוך, ששופכת אור ומשמעות על היותנו, אנו הנשים, סוג של גיס חמישי במהפכת #metoo בכך שאנו עדיין מאמינות שבאיזשהו מקום זה לא כל כך נורא, ואולי מגיע לנו או לחלקנו להיות מוטרדות מינית.
ואני אומרת שהקליפ לא מספיק טוב. קודם כל ה-shaming וההוצאה מהקונטקסט של דבריהן של נשים נפלאות וטובות – עושה להן את מה שוולוך מטיפה נגדו. הוא מניח על המוקד את מיקי קם, קרן מור, שלי גפני, חנה לסלאו, אילנית לוי, אוולין הגואל, מירי בוהדנה ועוד רבות וטובות. הקליפ אינו אלא ציד מכשפות וקשירתן לעמודים בכיכר העיר, למען נרגום אותן! רק בטכנולוגיה מודרנית… במקום לגייס אותן לטובת המהלך – הקליפ עושה להן "תפסתי אתכן על חם". לא רק שאיבדנו מובילות דעה כריזמטיות, אני חוששת לגורלן וטוענת שהאלימות נגדן התחילה בקליפ הזה. ולכן – לפעמים, גברת וולוך היקרה, קורה ששופכים את התינוק עם המים. כדי להפחית אלימות אי אפשר לנהוג באלימות.
אמרו את ה לפנינו מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג. ונלסון מנדלה. אלימות תנוצח על ידי אי אלימות. רק באמצעות התעלות על האלימות והכעס נוכל לנתב את האנרגיות הנכונות כדי לנצח את האלימות בצד העוין. אזכיר פה אנקדוטה שמוזכרת בספרו של ארון גאנדי, נכדו של גאנדי, the Gift of Anger, שם הוא מספר על נער שבתור עונש על התנהגות אלימה, הוכרח לעמוד ברחוב כשהוא לובש שלט שעליו כתוב "אני בריון. ציפרו אם אתם שונאים בריונים". אומר לנו ארון גאנדי כי הבריון האמתי בסיפור הוא ההורה שהכניס את בנו לסיטואציה הזו. "מהי בריונות", שואל גאנדי, אם לא שימוש בכוח שלך כדי להשפיל את האחר שנדמה לך שהוא חלש ממך?". אם נמשיך את קו המחשבה הזה, יש בקליפ הזה בריונות.
לדעתי הקליפ הזה עדיין מציג את הנשים במערומיהן בין אם כקרבנות או כמכחישות קרבנות. זה לא משנה. אני לא אוהבת אותו. הוא לא מגייס אותי הוא לא נעים לי בין אם קרן מור אמרה את זה ורק את זה או שדבריה הוצאו מהקשרם. אני מעדיפה למחוק אותו מתודעתי ובכל זאת ולמרות הכל להאמין שאפשר וצריך לקדם את התנועה נגד אלימות גברית בנשים ברמה המינית והלא מינית, על כל החזיתות. הנושא חשוב וחייבים לתקוף אותו, רק אחרת. וולוך, לא כיף לי לשמוע את הדיקציה המורתית שלך, תחסכי ממני את הכעס המיותר על גברים ותבדקי עם עצמך מה הם עוד עוללו לך, מלבד מה שאת רוצה להוקיע. לדעתי יש פה עוד דברים והם רק שלך. ואגב, אני מאד מקווה שהטור הנוכחי לא יגרום לך לרצות להיות אלימה כלפיי כי גם אם לא אהבת, אבוד לך…
