אתחיל דווקא מהסוף.
הקמפיין הזה, לצד זעקות שזעקו אותה זעקה, נשאו פרי. הוא מחזיק ערך שאתייחס אליו בהמשך.
אתמול, אחרי חודשיים מאז זוועות השבעה באוקטובר, ארגון האו״ם לקידום והעצמת נשים סופסוף התריס כנגד מעשי הזוועות שביצע החמאס בנשים. אחרי שהעולם לא רק שתק אלא החריף את התמיכה שלו בצד הפלסטיני, כמתעקש לראות רק חלקיק מהתמונה, התייצבו נשים בבגדים עם מפסעות צבועות באדום ומחו. המשפט ״אנחנו מאמינות לכן״ חזק ומכאיב פי כמה היות שאונס הוא הפשע הכי מושתק והכי מוכחש בסיפור האנושי. נשים לאורך כל ההיסטוריה וויתרו על דיווחי אונס כי לא האמינו להן, והדיווח שלעיתים הפך למשפט, רק השפיל אותן עוד יותר.
זהו בדיוק הכאב שהוליד את קמפיין שערי לאשה ונפתח צמצם על בעיית האישה שהחריפה באופן קיצוני במתקפת החמאס של השבעה באוקטובר, שם האלימות לא עצרה באונס אלא בהתעללויות וכמובן טבח.
אלימות נגד נשים נשפטת על פי חוק בדיוק כמו אלימות כלפי גברים, אולם החברה הבינה שמדובר בבעיה אקוטית יותר. ארגוני נשים מבינים שנשים סופגות יותר אלימות מגברים תרתי משמע – מאשר גברים ומצד גברים. היות שיש שורשים היסטוריים ותרבותיים לכך, ברור שאלימות כלפי נשים חייבת לקבל במה משל עצמה. מסע החופש והזכויות שאשה צריכה לעשות כדי שהחברה תוקיע את האלימות כלפיה הוא מסע יותר ארוך ויותר פתלתל מאשר מסעו של הגבר. העולם לא מצליח להשתחרר מטיעוני ההצדקה של הדרת נשים, הטרדת נשים ואלימות עד כדי רצח נשים. ביותר מדי מקומות, דתות, תרבויות זה לגיטימי ומקובל. לצד זאת נאמר שנשים נולדו והתפתחו אל תוך מציאות זו במשך אלפי שנים ולאשה הבודדת קשה פיזית ומנטלית לעמוד על זכויותיה, שלא לומר לנצח.
היא זקוקה לגב של ארגוני הנשים ובשבעה באוקטובר הם בגדו בה.
ארגוני הנשים על כל גווניהם נוסדו כדי להגן על האישה המבודדת, החלשה פיזית מהגבר, המתקשה לעמוד על זכותה. התרגלנו לשמוע את זעקת הארגונים הללו, לרבות ארגון נחשב ופופולארי כמו ארגון קידום והעצמת הנשים של האו״ם, נוכח כל הפרה שהיא של ביטחונן של נשים.
בשנים האחרונות נחשפנו לאינספור התרסות כנגד גברים שניצלו עמדות כוח כדי לפגוע מינית בנשים, לרבות בתעשיית הבידור, הקולנוע ושאר ענפים שמסורתית מקדמים גברים לתפקידי ניהול בכירים. אם בעבר הוחרש והושתק הנושא של ניצול מיני בתעשיות עתירות זוהר, חבטו בו ארגוני הנשים הפמיניסטיים עד כדי כך שלגבר המנהל אסור, על פי הרגולציות החדשות, להחמיא לנשים בסביבת העבודה שלו על החיצוניות שלהן.
קל וחומר הטרדה בנגיעה וכמובן כל מה שמעבר לכך.
נשים באיראן שסופגות אלימות פיזית עד כדי רצח בשל סעיפי המלבוש שלהן זוכות לאגרופים על השולחן מצד ארגוני הנשים העולמיים.
בחזרה לשבעה באוקטובר.
דומיה.
אי אפשר שלא לקחת את זה ללב וקשה מאוד שלא לחבר את זה למוטיבציות אנטי ישראליות או אנטישמיות. התגובות שכן יצאו מארגוני הנשים הבינלאומיים התייחסו ל׳נשים׳ באופן כללי והכלילו את הנשים הפלסטיניות יחד עם הישראליות. בכך מסמסו את העוול שנגרם לנשים ישראליות. ואת החמאס כארגון פושע.
העמימות שארגונים דוגמת ארגון האו״ם ביטא בנוסח ״קולה של כל אישה״ טשטשה את המציאות.
מחבלי חמאס שקיבלו ״פתווה״ (היתר דתי) לאנוס ישראליות כחלק מאסטרטגיית הטרור הוצגו כדרך אגב כלוחמי החופש של פלסטין.
לצד התעלמות ארגון הנשים של האו״ם התעלמו עוד ארגונים משמעותיים מהזוועות שנעשו בנשות ישראליות. ארגוני נשים פמיניסטיים בבריטניה, Southall Black Sisters Women for Women, Women's Place UK ועוד ארגונים שאו שתקו או מחאו על עוולות שנגרמות לנשים פלסטיניות בידי צה״ל. כלומר בידי ישראל.
שערי עיתון לאשה היה אחד המהלכים היותר בולטים במסגרת הסירוב לוותר או להבליג על הפשע נגד נשים של השבעה באוקטובר. האונס והאלימות נגד נשים הוא קטגוריית פשע שעומדת בפני עצמה, והעיתון המודע להיותו סמל לנשים מהסוג הפחות לוחמני, נעמד על רגליו האחוריות והניף את נס המחאה.
מגזין ׳לאשה׳ הוא שם נרדף לאשה שהיא קצת Mainstream, פחות אקטיביסטית, ומעדיפה ללמוד איך להתאפר מאשר איך לנצח גברים בקרב מגע. דווקא בגלל זה שכולנו התרגלנו להשתמש ב״לאשה״ כמושג שלעיתים מלגלג או מפחית נשים, ובדיוק בגלל זה, בולטים שלושת השערים העדכניים של לאשה שבוחרת להגן בחירוף נפש על ציבור הקוראות והקוראות הפוטנציאליות שלהן. כל הנשים באשר הן.
את הבגידה של ארגוני הנשים הבינלאומיים ״לאשה״ לא מסוגלת לסבול, ובמקום שבו התרגלנו לתמונת שער ״מתוקתקת״ של סלב או של סופר וומן, שהגליון יגלה לנו איך היא שומרת על שגרת יומה, כיצד היא מצליחה גם לשמור על כושר, על גזרה ולהצליח בתפקידה – מופיעה מודעת מחאה טיפוגרפית בשחור, אדום צהוב: צבעי החירום. ׳לאשה שנרצחה׳ (״לאשה״ כתוב בלוגו המוכר והמנומנם של המגזין מאז ומעולם) ׳לאשה שנחטפה׳, ׳לאשה שנאנסה׳. והטקסט ממשיך: על ידי מחבלי חמאס המתועבים, מגיע שארגוני הנשים הבינלאומיים יפעלו לשחרורה/ יאמינו לה/ יצעקו בשמה״.
בתחתית השער ישנה הצהרה שאומרת ״ארגוני הנשים הבינלאומיים שותקים בנוגע לפשעי חמאס נגד נשים ישראליות. אנחנו לא נשתוק!״.
ואני רוצה, כאשה ישראלית, להצדיע למהלך, לא רק כי הפניית הגב של ארגוני הנשים בעולם מעליבים אותי, אלא כי מותג כמו ׳לאשה׳ ידע לעשות את השיבוש התקשורתי המדויק כדי למשוך תשומת לב ולהטיח ברעם את הסוגייה על השולחן של סדר היום הציבורי. המותג יצא מגדרו ומהנרטיב הנינוח שלו אל עבר שדה הקרב, הוריד את הכפפות ופתח בשיח.
לאשה, כבר אין לכם דרך חזרה.
אני יודעת שאתם מזה זמן רב פמיניסטיים ומפרגנים לא רק לדוגמניות או נשות בידור אלא גם לנשים חזקות שהשיגו הישגים בזכות מי שהן ולא רק בזכות איך שהן נראות, אבל מעתה פתחתם דלת לכולנו, הנשים, וגם לכם כזירה שמכבדת גם את אלו שחשבו שלא תקראנה ׳לאשה׳ מלבד אצל רופא השיניים…
