אין צל של ספק שקהל היעד צעיר במיוחד. קליפ ספרייט החדש מדבר, כקודמיו, על ה lemon effect – לא משהו ליפול ממנו מהכיסא – אבל מרשים לאן שלקחו אותו.
מאז ומתמיד מקדם ספרייט את המובן מאליו – משקה תוסס צונן ומרענן, בעיקר לימוני (כי היו הבלחות של עוד טעמים) על רקע חום מזרח תיכוני מצמית.
הטיימינג לא משהו – כותבת שורות אלו עטויה סוודר וגרבי צמר, ביום סוער וקר במיוחד – אבל כולנו יודעים שזה לא יחזיק מעמד זמן רב. כלומר הסערה. ונחזור להזיע ולהיצרב בשמש אכזרית בעולם ללא צל.
אז המסר גובל במובן מאליו. משקה תוסס מרענן. לא משהו לכתוב עליו הביתה. מצד שני המדיום הוא המסר ובמקרה הזה – אמנם קליפ ככל הקליפים אבל הלוק אנד פיל הוא ׳טיק טוקי׳ לחלוטין ומתכתב עם עולמות צעירים במיוחד לאורך השנים – החל ב vine (זוכרים?), הסנאפצ׳אט המיתולוגי וכמובן הטיק טוק המאוד עכשווי.
מה רואים?
עריכה עצבנית, שמאלתרת ולא יודעת נפשה, של כל מה שאפשר לחשוב עליו בהקשר של ספרייט. הנוזל, הפחיות, הלימונים עצמם, והשמים הם הגבול. והמכנה המשותף – כל מה שאסור לעשות עם ספרייט. או במלים קטנות – להרוג פרה קדושה.
היה זה הפרסומאי דויד טמיר, ז״ל, שאמר בזמנו – תעשו כל מה שעולה ברוחכם בפרסומת אבל לעולם אל תחרבשו את המוצר עצמו, או כפי שאהב לצטט Never mess with the product.
בזמנו היה צדק בדבריו. לא חשוב מה קורה סביב המוצר – תנו לי לראות אותו שלם, מגרה ומזמין לשימוש – אכילה או שתיה או נהיגה או לבישה – אל תגעילו אותי.
אז זהו שזה היה לפני שלושים שנה וככל שהפרה הקדושה הזו טופחה, כן גבר החשק להרוג אותה.
ספרייט עושים כל מה שאסור וידם נטויה. כי כמו קליפ המנטוס בדיאט קולה המתפוצץ, שיצר ז׳אנר של סרטי קאלט, גם קליפ ספרייט מתעלל במוצר ומפתיע בחדוות הוונדליזם שמתחבאת אצל כולנו ומאיימת להתפרץ לקול שריקה שכונתית.
אז ככה: בקבוקים יורקים מזרקות ספרייט כמו מופע ארמון החורף בסן פטרסבורג, בלון מלא ספרייט מחורר ומתפוצץ מעל ראשו של שותה ספרייט תמים, שגם נהנה ללקק את מה שנותר על פניו, פתיחת בקבוק ספרייט שנזרק (והתסיס את הספרייט) בפארק סקייטבורד – וכשספרייט פורץ ממנו, הבחור שמחזיק בו מחליף צבעים לצבע הירוק של המותג, בחור מנסה לשתות ספרייט ברוח חזקה שמעיפה את הנוזל מפיו ומשאירה אותו צמא, ג׳אגלינג עם ספרייט, החלקה עם סקייטבורד למגדל בקבוקי ספרייט – הטיק טוק מאפשר להסריט אחורה קדימה והמגדל נופל, חוזר לעצמו ושוב נופל, אחד זורק ספרייט מעץ ומי שתופס אותו מקפיץ אותו בעזרת הטי שירט שלו.
מיותר לציין שהכל צהוב ירוק כמובן, ולא במקרה, ועוד כמה וכמה פעלולי סקייטבורד (מישהו במעיל גשם צהוב כי גשם של ספרייט יורד עלינו), ומחבט טניס שחותך לימון לפלחים כאילו היו אלה סכינים, ונוזל ששוב עף החוצה וחוזר פנימה לבקבוקים ולפחיות – שוב נפלאות הוידאו – עד שנגמר הזמן ונגמרים הרעיונות ושני פלחי לימון נזרקים ממרחק אל שתי כוסות ספרייט עם נענע וקרח.
מישהו, שחלילה לא רואים אותו, שואל "האם הבאתי את הלמון אפקט?"
שפת הקליפ בכוונה מגמגמת, לא מבוימת, מפספסת וזזה מפריים לפריים כמו שמיליארדי צעירים עושים ברחבי תבל. הניסיון להיראות אותנטי די מצליח ובולט על רקע פרסומות ערוכות לעילא.
בשורה התחתונה יש פה בריונות חיננית כלפי ספרייט, כזו שמוציאה אותו מהקשרו הרציני כמשקה טעים ומרענן, ועושה בו שמות. אבל שמות אלגנטיות ומדבקות.
מי שהטיק טוק בשליטתו ירצה לנסות ולו חלק מהמניירות, ולהצטרף בכך לקהילת מתעללי – ספרייט – מתוך – אהבה.
מה שמעניין זה שהקליפ כן עשה אותי צמאה לספרייט (עם קינלי היה כיף להיות צמא בשנות השמונים אבל כבר אין קינלי וספרייט נראה ומרגיש יותר טוב ממנו).
בליבו ספרייט הוא לימון שנלקח בשבי ונסחט כמו לימון. יש שתי אפשרויות לעבוד עם האמת הזו. להתכחש לה ולברוח ממנה לעולם אלגנטי, מתנשא, קוּלי וסקסי, שלוחש לנו לשתות ספרייט כדי גם להיות כאלה.
האופציה השנייה, וזו גם האופציה שנבחרה, זה להדהד את גורלו המר אך המרענן של הלימון, ולהתסיס אותנו לפרחחוּת. זה לא שהאופציה הראשונה אינה נכונה, היא פשוט שחוקה למוות, וכדי לבלוט ולהותיר רושם וכמובן לבנות אפקט של קהילה, צריך לצעוק את אפקט הלימון וכל המרעיש הרי זה משובח.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
