עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

תחרות שאינה נגמרת // עדי ניר

פורסם

ב-

גם במגזר השלישי מי שנרדם במהלך תחרות מוצא עצמו מחוץ למשחק. עדי ניר, מנהלת השיווק של עמותת "הספריה המרכזית לעיוורים ובעלי לקויות קריאה", קוראת תיגר על האשליה שבמגזר החברתי אין תחרות ומבקשת שתפקפקו בכל דבר, תמיד. כתבה שלישית בסדרה

בשורה תחתונה, כל גוף שהוא, בין אם הוא עסקי או חברתי, צריך לשרת מישהו או משהו, בכדי שתהיה הצדקה לפעילותו. תמכרו, תעזרו, תייעצו, תפתחו, תטפחו, תאספו, העיקר שמישהו יצרוך את מה שאתם עושים. אחרת, איך תהיה לכם לגיטימציה, שלא לדבר על כסף בכדי להתקיים?

בדומה לשיווק במגזר העסקי, גם במגזר השלישי מתמודדים במספר זירות של תחרות; ראשית, תחרות על תשומת ליבו של הצרכן בכדי להביא לידיעתו את עצם קיומכם. בדיוק כפי שאמזון צריכה לשווק את אלכסה בשביל לייצר לעצמה לקוחות, כך גם עמותת "גדולים מהחיים" צריכה לשווק את מסגרות החינוך המיוחדות שהיא מעניקה לילדים חולי סרטן, אחרת הצרכנים הפוטנציאליים לא יידעו על השירותים או המוצרים החדשים. אם לא די בכך, התחרות מתעצמת גם לנוכח גופים המציעים שירות או מוצר דומה או תחליפי, העומדים בפני בעיות דומות לחברות עסקיות המשווקות מוצרים דומים. לדוגמא, העמותות "לתת", "לקט ישראל" ו"פתחון לב" מציעות כולן מוצרים או שירותים דומים של חלוקת מזון, ומתחרות על אותם צרכנים ועל אותם משקיעים, להלן תורמים, בדיוק כשם שהתיאטרון הלאומי הבימה מתחרה באופרה הישראלית ובבלט הישראלי, שכולם גופים מהמגזר השלישי המציעים מופעי תרבות לשעות הפנאי בעיר תל אביב.

כדי שהצרכן והמשקיע יבחרו בכם ולא במוצר או שירות חלופי, עליכם להיות הטובים ביותר, או לפחות להיתפס ככאלה בעיניהם. לכל אחד יש תחליף, ולעיתים הוא אף יכול להיות ויתור כולל על צריכת השירותים שלכם. כלומר, לעתים ארגון מתחרה מול אי הצריכה של השירות שהוא נותן, ולאו דווקא מול מתחרה המעניק שירות דומה או תחליפי, ואם לא תשקיעו בפעילות שיווקית מתאימה, אתם עלולים למצוא עצמכם ללא צרכנים.

לדוגמא, כחלק מעיסוקנו בעמותת "הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה", אנו מאפשרים לתלמידים, סטודנטים ובוגרים בעלי לקויות למידה לקרוא ספרים מוקלטים שהוקלטו על ידי מיטב הקריינים בישראל, הזמינים עבורם באופן מקוון וללא עלות כלל. מדובר במוצר שיש לו ביקוש והיצע בשוק העסקי, ולכן על פניו נראה וודאי שאותם אנשים יבואו בהמוניהם ויצרכו את השירותים השונים. המוצרים שלנו מאפשרים להם גם להתגבר על קשיי הקריאה הבאים לידי ביטוי במיוחד בתחומי הלימוד וגם, הם ניתנים חינם אין כסף. ממש פראייר מי שלא בא, הלוא כן? אממה, המציאות מורכבת הרבה יותר. המתחרה העיקרי שיש לנו בזירה זו, הוא פשוט "אי קריאה". כלומר, פעמים רבות אותם אנשים בוחרים שלא להתמודד עם הקשיים שלהם. עיקר עבודת השיווק במקרה שכזה מתמקדת ב"דחיפת" השירות באמצעות פעילויות מיוחדות, שיתופי פעולה עם מוסדות לימוד וכדומה. אם לתאר זאת בבוטות, אנו שואפים לתפוס אותם ברבע השעה לפני שהם נרדמים, להכריח אותם להקשיב לספר מוקלט, ולהראות להם שככה הם כן יכולים לקרוא, ואפילו נהנים מכך. ממש כמו שפעם ההורים שלנו היו מכריחים אותנו לקרוא ספר מודפס לפני השינה, כדי לתרגל את חוויית הקריאה. למדנו, שכאשר אנו עוסקים רק בחשיפת קיימות השירות, אין אנו מצליחים להביא את הצרכנים הפוטנציאלים להתחיל לצרוך את המוצר בפועל, וזאת כיוון שהתחלת השימוש דורשת מהם לצאת מאזור הנוחות ולשנות הרגלים – קריאה במקום אי קריאה. לכן, ייזום השימוש בפועל חושף אותם באופן ממשי לתועלות המתקבלות מהמוצר, וכך למעשה הופכים חלקם מלידים פוטנציאלים לצרכנים קבועים.

גם גיוס משקיע או תורם הוא בבסיסו זהה, בין אם הוא מחפש תועלת חברתית או כלכלית. בשורה תחתונה אנו מנסים לגרום לבעל משאבים להשקיע בנו ולא באחר. בשני המקרים – חברתי או עסקי, עלינו להראות לו שהשקעה בארגוננו היא המשתלמת ביותר עבורו, בין אם היא תניב לו ערך כלכלי גבוה או ערך חברתי ורגשי. באשר לאחרון, חשוב לבדוק מה נחשב בעיני המשקיע לערך בעל משמעות גדולה יותר, שכן להבדיל מערך כלכלי, כאן לא ניתן לתת תשובה חד ערכית – ככל שנדייק יותר את מה שמעניין את בעל ההון, סביר שנזכה ליותר ממון.

למרות כל האמור לעיל, אני מאמינה, שברגע שמקבלים החלטה שמתייחסים לכל מכשול כאל אתגר, אבל על אמת, לא כסיסמא, עולים הרבה רעיונות יצירתיים לדרכי התמודדות עם התחרויות השונות. אין לי תשובות בית ספר כי כל מקרה לגופו, אך אני כן יכולה להגיד שהדבר הבסיסי והכי חשוב הוא המודעות למותג ומיצוב נכון. הרשתות החברתיות הן מקום מצוין להתחיל לפעול בו. בנוסף, יש חברות רבות שמחפשות שיתופי פעולה מעניינים עם גופים חברתיים, אפשר למצוא סיפורים טובים ליחסי ציבור, חשוב ללמוד כיצד לגייס תרומות באפקטיביות ובשורה תחתונה – צריך תכנית שיווקית. אז נכון, במגזר השלישי אין לרוב תקציבים למחקרי שוק אלא מדובר בעיקר בניסוי וטעיה. ולכן, צריך להבין שאי אפשר לתת את מכת המחץ ולרוץ קדימה אלא מדובר בעבודה סיזיפית ובעיקר, צריך לפקפק כל הזמן במה שאנו עושים ולבחון את עצמנו. לא פשוט להבין שהמאמצים הכבירים שהשקענו, לא נפלו במקום הנכון.

פעם בספריה היינו זחוחים. למעלה מ-60 שנים הקלטנו ספרים, כשמי בכלל שמע על Audio Books.  היינו בטוחים שאנו מלכי העולם, שאי אפשר בלעדינו ולכן, מי בכלל צריך שיווק או תקשורת. אך בשנים האחרונות הספר המוקלט שייך לכל העולם, ואם לא היינו מבינים זאת בזמן, היינו מוצאים עצמנו מהר מאד מחוץ למשחק. לשמחתנו, התחרות עשתה אותנו טובים יותר, מגוונים יותר, הרחבנו את הפעילות שלנו במאות אחוזים והכפלנו את תקציב העמותה. ושלא תטעו לרגע, תקציב השיווק לא גדל בשנים האחרונות. הכסף הולך לפעילות הליבה שלנו, ומאפשר לנו להמשיך ולפרוח.

הבנו, שככל שאנו אמיצים ופתוחים יותר, ככל שאנו מפקפקים ושואלים את עצמנו האם הנכסים האסטרטגים שלנו עדיין רלוונטיים? והאם העבר עדיין נכון להווה ובכלל מתאים לעתיד? רק אז, אנו מצליחים לתכנן מסלול מחדש ולפתח נישות נוספות לפי הצורך. מכאן, אנו מחפשים ומתקנים כל הזמן את הכיוון הנכון לפעילות השיווקית שלנו, בכדי להמשיך ולהפוך עוד ועוד צרכנים למאושרים.

*הכותבת היא עדי ניר, 34, אמא לשני בנים ומנהלת השיווק של עמותת "הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה" מזה שמונה שנים. בוגרת MBA עם התמחות בשיווק מאוניברסיטת בר אילן, תואר ראשון בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה, סיימה בהצטיינות לימודי תעודה בקורס יחסי ציבור ודוברות של מכללת רמת גן ולימודי פיתוח מנהלים וניהול מוסדות תרבות ב"להב".

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הוט אופירה וברקו ורונאלדו" // עטרה בילר

פורסם

ב-

נתחיל בזה שהפרסומת שהשיקה לראשונה את הקונספט There is no place like Hot עם גל גדות לא רק שהייתה טובה בעיני, אלא הניחה על הפסים את המותג הוט. לפני כן חשתי שהוט מעדכנת שוב שוב את ספירות המלאי שלה: טאלנטים, תכנים, חבילות, ערוצים, שירותים.

רק כאשר ראינו את גל גדות מדברת על השטיח האדום בהוליווד על איכות הטלוויזיה שיש בישראל. בבית. התחלנו להבין שהוט בחרה להיות הטלוויזיה המקומית, המקורית המובילה. על משקל המשפט There is no place like home שהוא גם מטבע לשון אוניברסלי וגם משויך לקוסם מארץ עוץ – אייקון אלמותי של בידור וקולנוע – אנחנו מקבלים את הוט – שהופכת להיות הבית הישראלי של בידור ותוכן במיטבו. טלוויזיה כמו שרק בישראל אפשר לעשות ולקבל

הקטטה המגוחכת עם 'זינה'  – הדמות הגאונית בגילומו של שלום מיכאלשווילי – דמות שהוט בחרה להדגיש – היה מצחיק ונכון לסיפור. גדות הצליחה בהוליווד ובעולם כולו, וזינה מנסה לגנוב ממנה זרקור וצומי. מצחיק ורלוונטי לטלוויזיה שהיא גם מקורית אבל גם נוגעת בגלאם הקוסמופוליטי. התלהבתי מזה שהוט הבליגה על הדחף לפרוש לראווה גדודי טאלנטים, לטובת פוקוס. במקרה של גדות וזינה – הפוקוס היה על גדות וזינה.

אבל הפרסומת הנוכחית יותר ממאכזבת. ישנה הרגשה של רעש גדול סביב הצעת ערך קטנה. תחילה, יש משהו צעקני באופירה וברקו בלי קשר לכלום. הצמד שנוי במחלוקת. יגידו מה שיגידו על העובדה שהם מוכרים ומייצרים באז, אופירה וברקו הם ללא צל של ספק הדגמה של חספוס ישראלי ווולגאריות מוגזמת.

אופירה וברקו צעקנים. הם לא באמת נותנים מקום זה לזה למרות שלכאורה הם חשים מאד נוח זה בנוכחות האחר. אופירה צוחקת בקול רם ובהגזמה כאילו שנאמר לה שזה ה signature שלה. ספרתי והיא צוחקת 4 פעמים בפרסומת. ברור שהיא מאוהבת בעצם המחשבה שיש לה ייחוד ומשכפלת שוב ושוב את הצחוק המבעבע שלה שלעניות דעתי לא קשור לכלום. הצחוק של אופירה הוא filler. כשאין לה מה להגיד או איך באמת לאלתר מבחינה עיתונאית, אופירה פורצת בצחוק. מבחינתי זה מזמן כבר לא מחזיק מים. זו קריקטורה עצובה.

ברקו ואופירה שבטוחים שהם כריזמטיים ובעלי סקס אפיל אינסופי, מופיעים לצד כריטיאנו רונאלדו ששילמו לו הרבה כסף כדי לשבת על ספה ולהגיד שלש מלים בעברית עילגת ובמבטא ספרדי שנשמע מאז שהוא בטורינו יותר איטלקי. אז יש לנו 3 נעדרי כריזמה שלא אכפת להם שאין להם כריזמה כי היי, משלמים להם הרבה כסף על מה שהם עושים. רק אחד מהם, כריסטיאנו רונלדו, מקצוען בתחומו. שחקן הוא לא.

השיחה המאז משעממת ומתאמצת נורא להצחיק נסבה סביב כמה נתנו לרונאלדו תמורת הפרסומת והחמש מאות מגה שלשבריר שניה ניתן לחשוב שמדובר בחמש מאות אלף יורו או שקלים – אמור להיות הפאנץ' הכי מפתיע והכי מצחיק עלי אדמות, רק שזה יבש צפוי ומאכזב.

כל הנושא של סלבז שעולים כסף מנוצל לרעה עם הומור שאולי היה יכול להיות טוב ואדג'י אך פוספס ובגדול. אני לא נגד סלבז בפרסומות אבל אני בעד לקחת אותם למקומות רלוונטיים. משיח לסלקום TV אם אנחנו מדברים על טלוויזיה, זה שידוך שנעשה בגן עדן. שני כהן בתשעה מיליון – אליפות. והיד נטויה. כאשר הדמות נכונה (עלמה זק לסנו ספארק) והטקסט שנון  – יש ערך מוסף להיותו של השחקן ידוען.

במקרה של אופירה,ברקו ורונלדו מדובר בבחירה בהמית של מפורסמים, טקסט נבוב חסר הומור ורעיון נעדר. אין שום דימיון לסיפור גדות וזינה על השטיח האדום שאפשר וצריך היה למנף הלאה לכל הפרסומות של הוט. והאתגר מתחיל להיות מעניין דווקא כשהצעת הערך טכנית ולכאורה יבשה. זהו המבחן האמיתי של פרסום טוב. שם הוא יכול להפגין את גדולתו. וכפי שדויד טמיר ז"ל אמר בזמנו – איפה שיש מסוק ומצנח עם הלוגו סימן שאין אסטרטגיה. אז מבחינתי אופירה ברקו ורונאלדו הם המסוק והמצנח. רק שהם עוד יותר קלישאות.

המשפט המעניין There is no place like Hot מודבק לפרסומת כמו פאה נכרית מביכה ואל מול חוה אלברשטיין ששרה עבור המתחרה "אם למות כמו כלבה אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה"  – זה לא כוחות.

 

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הגרלת הלוטו של מפעל הפיס – כוכבי ריאליטי"

פורסם

ב-

בשביל המיליון, מתוך הקמפיין
בשביל איזה מיליון, מתוך הקמפיין

במהלך שהוא מצד אחד גרנדיוזי אבל מצד שני צוחק על עצמו, מצליח הלוטו לעשות קאם בק ראוי. הלוטו שהשמיע קול ענות חולשה במשך תקופה לא מבוטלת, ושוחח עם הציבור אך ורק דרך הלוטוגוצ'ים – הלא הם מספרי ההגרלה המונפשים – חוזר ובגדול עם חלום הכסף הגדול. חלום הכסף הגדול תמיד היה ה DNA של הלוטו. מפעל הפיס עשה הרבה שמיניות סביבו כדי להיראות יותר הוגן, פחות חומרני, נדבני. אבל קשה מאד להסתתר כשאתה מציע את האפשרות להגריל עשרות מיליוני שקלים חדשים ולשנות חיים. בסופו של יום מה שהלוטו מציע לצרכן זה את להפוך בן לילה למיליונר. כי לתרום למטרה חברתית טובה אפשר בעוד מאות דרכים אבל רק הלוטו מאפשר לזוכה לחיות חיים חדשים ואחרים.

כדי להתמודד עם התפנית החדה, ההתעשרות הפתאומית והאפשרות להפוך לנובו – ריש חזירי, יצר הלוטו את האתוס של הצדק הפואטי. נכון. אנחנו מתעשרים בן לילה אבל זה לא ממניעים קפיטליסטיים ריקניים ושטחיים. לא רק כדי לקנות את היאכטה אלא כדי להתחשבן עם כל מי שעשה לנו עוול כשהיינו חלשים ועניים. על פי האתוס הזה – המוסכניק שעשק אותנו, הבוס שהתעלם מאתנו או בעל הבית שהתעלל בנו – ראויים להיקנות "החוצה" מנכסיהם". מגיע לנו לנקום בהם כי מגיע להם. חלום הצדק הפואטי מצדיק את ההתעשרות כי היא לא חומרנית ולא רכושנית, היא נועדה להחזיר את האיזון לטבע.

בתקופה הלא קצרה של אסטרטגית הצדק הבטיח לנו הלוטו להיות עשירים אבל גם מצפוניים ומובילי סדר בעולם. ולכן הלוטו היה יותר ערכי ופחות 'אוליגרכי' מכפי שנתפס, אולי, בעברו כשהבטיח לייצר מיליונרים צועקים בטירוף מאחורי המסכה האדומה… כעת, אחרי שהלוטו היה בסוג של מסרים מאד שקטים, הוא חוזר לדבר על הפרס הגדול, אבל הפעם מזווית רעננה. והזווית הרעננה אומרת שכל זוכי הריאליטי מקנאים כי כל זוכה וזוכה, לא חשוב באיזו תכנית ריאליטי זכה, קיבל רק מיליון שקלים, בעוד שהלוטו מעניק פי 80 יותר למי שלא חייב לסבול את מה שהם סבלו. בלוטו לא צריך לא להתקלח, להתבוסס בבוץ, לחיות על כוס אורז ולשאת השפלות חברתיות. השיר שהם שרים מבוסס על שיר הילדים ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת והמופע – קנאה שלהם ילדותי ולכן מצחיק ומפתיע.

השיבוש המצחיק הוא הפער בין ה glam הזוהר, המוקפד והנוצץ של כוכבי הריאליטי, אל מול הקנאה הקטנונית וההשוואה הלא מכבדת שעוברת בשיר שהם שרים. הלוטו תמיד מתפתל סביב צביעת הפרס הגדול בערכים ומשמעות. כל זווית של 'למה להתעשר' היא מבורכת. ידוע שכולם חולמים להתעשר וכמעט כל מי שחולם יודע בדיוק מה יעשה עם כל גרוש וגרוש. אבל מחקרים מראים שזה די מחרפן להתעשר instant ולכן כל מסיח דעת מעושר סתמי – מבורך. ההשוואה לכוכבי ריאליטי היא זווית מעניינת שמהווה סוג של עוגן לא רק כספי אלא ערכי. למעשה, כשאתה זוכה בלוטו אתה גם הופך להיות סוג של כוכב ריאליטי, רק קצת יותר בגדול ועם פחות מאמץ.

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA