עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "yes – אל תתפשרו על טלוויזיה עם קאץ" // עטרה בילר

פורסם

ב-

יס, עטרה בילר
יס, עטרה בילר

בכל פרסומת של אמלי בן סימון, הילדה הצרפתייה שדרכה אנחנו מבינים את עצמינו, הישראלים, יש מילה אחת שנחרטת בנו. הפעם המילה היא קץ'. Catch. הרעיון ברור – אם משהו זול, יש קץ'. אין ארוחות חינם. ואמלי מתחילה למנות דוגמאות. טיסה זולה לפריז זה קץ' בגלל שיש קונקשן באיסטנבול, אבו דאבי, שטוטגרט וסרייבו. צימר זול זה קץ' כי זה למעשה צימר על אי תנועה ליד ג'לג'וליה. נוף ז'ולי ז'ולי עם נוף ג'לג'ולי. השתלת שיער זולה זה קץ' כי כשאתה נוהג בקבריולט – יתברר שזו פאה שתעוף לך מהקרחת. אמלי היא השבויה השפויה.

המשפחה הנהנתנית לכאורה שלה עושה תמיד בחירות קמצניות. זה מצחיק וחכם כי מצד אחד צרפתים הם סמל של נהנתנות. הם תמיד רוקדים, מבלים, נופשים, יושבים בג'קוזי. מצד שני הקמצנות הורגת אותם. אמלי היתה בוחרת אחרת אבל היא קטנה מדי ולכן נאלצת להיגרר עם המשפחה המוזרה שלה ולדווח לנו על חוויות הזוועה בטון לאקוני נעדר רחמים עצמיים.

ואז אנחנו מגיעים לטלוויזיה. Yes נחשבת לטלוויזיה לא זולה. ברור שטלוויזיה זולה אינה אלא כל המתחרות של יס. השורה התחתונה ברורה. יש catch. הסדרות הן מימי בן גוריון והדוז פואה של האירוויזיון מפוספס בגלל האטה ב wifi של האינטרנט. כאן ראוי לעצור ולהצדיע לאירוויזיון כמשל. כולנו יודעים שבמאי הקרב עלינו לטובה מגיע האירוויזיון לישראל ובכלל האירוויזיון נושא חם בגלל נטע ברזילי שהביאה לנו כבוד. אז דווקא פה לא רק שהטכנולוגיה משובשת, העיכוב כל כך גדול שנקבל את יזהר כהן כמי שקוטף את הפרס הגדול. להקת אבאניבי במחלצותיה המקוריות והמצוחצחות מופיעה ברגע הגדול שלה ושל עם ישראל, ובן סימון מציגה אותה בתור הקץ' של טלוויזיה זולה – דיליי של 30 שנה. יזהר כהן אומר לה "41 מון שרי" ומצביע על פניו, כשהוא מוסיף "גנים של תימני". שזה מצחיק במיוחד.

מצחיק אותי העולם שבראו סביב אמלי בן סימון. משפחתה תמיד עלובת נפש וחסרת שמחת חיים למרות שכל מה שהיא רוצה זה לעשות חיים. ההקבלה בין הצרפתי הנהנתן שמנסה לדחוס כמה שיותר הנאות בכלום כסף לישראלי המצוי שמפחד לצאת פראייר היא הקבלה מצויינת. הפער בין הילדה לשבט שנסחב אחריה לכל מקום קורע מצחוק ומשרטט את הצרפתי שהוא למעשה ישראלי שחושב שהוא לא ישראלי. ושוב ברור שהתפקיד של הילדה הוא להיגרר אחרי המשפחה כי היא קטנה מדי לנהל את חייה.

יח"צ yes

יח"צ yes

דרך אמלי אפשר להבין עד כמה פתטיים אנחנו בין אם אנחנו מתפשרים על תוכן או פלטפורמה או חופשות או השתלות שיער, שלא לומר טיסות – התחביב הלאומי. המשפחה של אמלי יושבת על התפר בין ישראלי שמאמין שתמיד ידפקו אותו ולכן עליו לדפוק את המערכת רגע אחד קודם, לבין הצרפתי שמסמל את העולם הגדול, התרבותי ושוחר התענוגות. אגב הם או מנמנמים, או שחם להם מדי או שהם רוקדים ריקודי שורות – שמתם לב?

העולם של אמלי מאפשר להגחיך את כל מה שאינו yes דרך עיניה התמימות והלא מקומיות. אני ממש מחכה למטבע הלשון הבא. בינתיים נשמע הרבה מאד את קאץ' כמו ששמענו קומ סי קומ סה או שאפו דודו או דוז מדוז. מה שבטוח – בעקבות סרטון הקץ' יצאה יס במבצע היכרות שעולה רק 99 ₪ בחודש. במודעה סלולארית יושב יזהר כהן ואמלי אומרת לנו "ליזהר אין yes שקשקו והעירו אותו". כשמשקשקים רואים את כהן אחרי שהתעורר מחייך מאוזן לאוזן ואמלי אומרת "יזהר אין לך yes? ביזאר כהן". ואני שואלת, כמה זמן נשלם רק 99 ₪ עבור yes או במלים אחרות – איפה הקץ'?

יח"צ yes

יח"צ yes

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "אחלה ניגוב מהסדרה המוברחת אחלה שטראוס" // עטרה בילר

פורסם

ב-

הרעיון שאם אין חומוסייה ליד העבודה צריך להחליף עבודה  – מצחיק. אבל הפרסומת על אחלה ניגוב מהסדרה המובחרת של חומוס אחלה לטעמי מפספסת.  יש פה יותר מדי גנגסטרים על פחות מדי מסר.

הייתה תקופה שהיו גנגסטרים בכל מקום. גנגסטרים יעזרו לך להקצין מסרים בין אם מדובר באנשים שמשתמשים במוצר שלך אבל הגנגסטר מסמל את הפרימיטיביות, או ההיפך – אתה נענש על זה שאתה לא משתמש במוצר. בכל מקרה מדובר בהחרפה או הגזמה של מסר לצרכי תשומת לב. לא תמיד זה רלוונטי כמו במקרה של חומוס אחלה שמאד ברור שהמסר עצמו חסר אונים וחלול והגנגסטרים באים לחפות על כך.

יש לנו מוצר חדש שיש בו איזה "יותר" ממה שהכרנו עד כה. לא ברור מהו ה"יותר" שהופך אותו לארוחה בפני עצמו אבל ברור לנו שזה יותר מסתם חומוס בקופסא. מדובר בהצעת ערך שחוקה וידוע כמו מנה חמה או מעדנים כאלה ואחרים שמספקים לנו 'ארוחה'.

אז המוצר הוא "כמו" מנת חומוס בחומוסייה.

הגנגסטרים לא התקדמו ולא מבינים שזה אפשרי.

הגיבור שלנו, שיש לו משקפי Virtual Reality על השולחן בעבודה כן התקדם. הם מנסים לעצור אותו אבל את הקדמה אי אפשר לעצור.

לא השתכנעתי.

הגנגסטרים שלא מבינים שיש אלטרנטיבה לחומוס "אמתי בחומוסייה" הם קלישאה. זה שהאבא בכנופיה – עוד יותר קלישאה.

כל האקרובטיקה נועדה להגיד שיש בחומוס שלנו יותר ממה שאנחנו רגילים לקבל בקופסת חומוס ולכן הפרסומת היא סוג של הדגשה או "מירקור" ואין בה סיפור ממשי מעבר לכך.

ההתנשאות על פושעים באמצעות הקושי שלהם להבין שאפשר אחרת, וגם באמצעות אחד מהם שמרכיב את משקפי הוירטואל ריאליטי (בקטע של בוז או התנכרות לקדמה)  – לא נעימה לי, על אף שאין לי שום דבר בעד פושעים.

יש התלהבות מוגזמת מ"מנת החומוס המפנקת" ובשורה התחתונה יש פה ניפוח נואש ולא מעניין של תכונה "יותרית" (מהמילה יותר) של מוצר קיים, שכנראה לא הלהיב את יוצרי הפרסומת. וכשהיוצר ספקני, זה חוסם כל פריצת דרך.

זוכרים את "חומוס עושים באהבה או שלא עושים אותו בכלל" של צבר המתחרה? זהו נרטיב. זה לא הגרגר חומוס. זה לא התוספת או התכולה של כל מנה. צבר בזמנו פרצו דרך כשחיברו בין הוויה תרבותית שלמה לבין המותג. על גבה הצליחו לאלתר ולחדש.

לחומוס אחלה אין באמת נרטיב.

מועצת הפושעים מהעולם התחתון שמנהלים את הסדרה המובחרת ועושים דרמה מכל טחינה או אחלה ניגוב אינה קשורה לכלום. היא משרתת את הצורך לצעוק חזק את המוצר בדומה לשימוש בבלונדינית לפרסום מכונית ספורט.

הכנופיה הפלילית מנוצלת לטובת חוסר האונים המותגי של אחלה /אחלה הסדרה המובחרת/ אחלה ניגוב. וכשאני אומרת מנוצלת אני מתכוונת לשימוש חלול ומיותר בסטראוטיפים וקלישאות לצרכי משיכת תשומת לב בלבד.

יש בהחלט מקום לטפח סיפור מותג קצת יותר מעניין ומשמעותי סביב המותג אחלה ולא לזגזג בין טבעיות לטחינה לחומוסייה.

 

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "חריש בצוותא" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר, ניתוח קמפיין

בצוותא, אהבת? קבל. שכונה חדשה שכולה שיתופית. פרסומת שסובלת מהתוכן, מהצורה ומהמוצר שהיא מפרסמת. במעין דיאלוג שהוא ספק קריקטורה וספק לוקח את עצמו ברצינות, מגי אזרזר וקותי סבג, זוג אורגאני בחיים האמתיים, מפגין התפעלות קולנית מהשכונה השיתופית הראשונה. בחריש. המשחק מוגזם, ובאופן סטראוטיפי שלא היה מבייש את ארצ'י בנקר, האישה היא הצרחנית ההיסטרית שמתלהבת בצורה חסרת רסן מהחידושים וההמצאות, והגבר או נגרר אחריה או מכיל אותה או מואס בה.

החרוז "בצוותא, אהבת?" התגלגל בעצלנות רבה מאיזה שרוול של איזה קופירייטר, ואולי אפילו לא בהכרח עוסק בקופירייטינג, אלא חשב במשך חודשים רבים "עם מה מתחרזת המילה צוותא". ההתלהבות של אזרזר מחללי העבודה המשותפים מרחיקת לכת, מגוחכת ולא משכנעת. חללי עבודה זה yesterday's news. פה ושם יש הברקה שלא מרימה את הקליפ: "תמיד רציתי לקרוא ספר" עונה קותי למגי ששואלת אותו, אגב הצגת חלל העבודה, אם לא התכוון תמיד לכתוב ספר. אני תמיד נמסה מהומור עצמי אבל הקליפ מתעקש להיות שטחי ורועש.

הטקסטים של אזרזר מהולים במילה "וואו" שנצווחת בסופרן כשהיא מגלה גינה קהילתית בה כל השכונה אכן עובדת את האדמה ומגדלת יבול. אזרזר העירונית מספרת לנו שאפשר לגדל שם פסיפלורה וגם לימונענע וגם תפוגזר – כמקריאה תפריט של בר מיצים. חצי מצחיק. 'בחפירות תמיד היית טובה' אומר לה קותי וחזרנו לארצ'י בנקר שעשה קריירה מלרדת על אשתו.

האולם הקהילתי בו אפשר לחגוג שמחות לא נראה לי טלטלה חדשנית. אחרי ה'קולולו' של מגי מבקש קותי מהברמן לחזק לו את המשקה. הוא קורא לו אבא שזה קיצור של אבאל'ה והמשקה נראה לי קצת כמו קפה שחור. יש פה נגיעות שהיו יכולות להתפתח לקליפ יותר מצחיק ממה שהוא. הבעיה היא שמה שזוכרים זה את ההתלהבות הדי חלולה של מגי אזרזר מדברים שאנחנו לא מצליחים להבין מה מיוחד בהם ובעיקר מה כל כך קהילתי וראשוני בהם.

בשורה התחתונה יש פה הסחת דעת רעשנית מהעיקר. והעיקר הוא שמישהו חשב טוב טוב טוב איך מצליחים למכור דירות באמצע שומקום ובינינו זה לא כל כך באמצע, זה די ימינה על המפה, ימינה מכביש 6 ולא בדיוק ליד שום מקום סימפטי במיוחד. חריש. לא אעבור לחריש בשביל אולם שמחות וגינה, גם אם כל מה שמעניין אותי זה קיבוץ עירוני. זה לא בדיוק זה וגם אם כן – הפרסומת לא מצליחה באמת להעביר לי את זה. התחושה היא שמדובר בשכונה שנראית לפחות על פי ההדמיה ככל שכונה סטנדרטית עם רבי קומות, ושמישהו מאד מתאמץ להקנות לה ייחוד ולזעוק אותו בחוצות. כי כפי שחיים טופול פעם אמר: "לפחות אם אתה מזייף בשירה, תזייף בקול רם".

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן בחסות

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 קבוצת המזבלה + מנהלי שיווק מצייצים