"הרגשת ידעת אבל יצאת דבע" זו חכמת חיים שמתנוססת מעל כולנו, תמיד, כל החיים. בכל רגע אנחנו מפסידים משהו. מילא אם לא ידענו אבל הטרגדיה של הפספוסים היא לדעת ולהחטיא. לפרש לא נכון את ההזדמנות. נצחונות בפוטנציה שאנחנו לא מצליחים לדמיין וללפות בשתי ידיים. למשל וייז כשהוא היה רעיון, כי למצוא כיוונים אפשר רק אם שואלים. או דירה בפלורנטין כשהיא עדיין 'על הנייר'. כי מי יגור שם. היינו שם ויכולנו אבל פספסנו. דברים שכוכבם דרך כשהשתנה כיוון הרוח אבל אנחנו, במלים של הפרסומת, יצאנו דבעים כי לא עלינו על הרכבת הנכונה אם בכלל.
חנן סביון וגיא עמיר ששיחקנו בעספור, מכתוב ועוד, יחד עם קובי עוז, מרימים (עוד) מחזמר היפהופ לכבוד הווינר של מפעל הפיס.
האסטרטגיה חדה. החיים שלנו מלאים בפספוסים טראגיים. כאלה שיכולנו לא לפספס. כי ידענו מי ינצח ומי יפסיד אבל לא מילאנו ווינר. משהו אמר לנו ללכת על זה אבל משהו יותר גדול השאיר אותנו באזור הנוחות. והפסדנו. יצאנו דבע. התחילה אתנו הדוגמנית ג'יזל בשפת הים ונפנפנו אותה. כאלה. המועצה להסדר ההימורים בספורט מבדילה את עצמה שנים מהלוטו ומפעל הפיס בכלל בכך שהיא מקדמת ידע ותחושת בטן, בשונה מהימור שכולו מזל. הווינר נולד כמשחק שאפשר לנצח בו מכאן שמו, בניגוד לחיש גד שהמילה גד כולה מזל וגורל, שלא לדבר על הלוטו שמבוסס גם הוא על פור ומקריות. הווינר מדגים בכל הזדמנות, ובצדק, את יתרון הידע וההרגשה, ולכן לדעת ולא למלא – חבל. במקרה הנוכחי – זה לצאת דבע.
בעיני האסטרטגיה חזקה ונכונה. ווינר זו ההזדמנות שלנו להפגין את חוש ההתמצאות שלנו ואת יכולת הניבוי. זהו לא הימור שנשען על פור ומזל. מדובר בתחושות בטן. הרגשת וידעת. בול. ידע שהוא שילוב של שכל ורגש. אם אתם כאלה – ואתם לא ממלאים ווינר – יצאתם דבעים.
זה חזק.
מאידך, הקריאטיב מכביד לטעמי. עמוס בהצחקות ודאחקות שהיה מאד קשה לוותר עליהן אב העמיסו את כולן ויצרו מחזמר היפ הופ.
אמנם אני לא בקהל היעד המידי אבל לי יש הרגשה שיש פה התחנפות לצופי כדורגל וממלאי טוטו. הניסיון לדבר בשפתם, הביריונית ועילגת משהו, מזיע מדי לטעמי ומתאמץ מדי. תנועת היד הנשלחת למצח (כי 'יצאתי דבע') שעוברת בתורשת מדור לדור, לא עוברת באופן אותנטי וגם לא כל כך מצחיקה. הספר שקובי עוז קורא ששמו הדבע ועונשו נראה כמו בדיחת לילה מאוחרת של צוות הקריאטיב. כלומר – קושי לחתוך ולערוך.
ריקוד הדבע והחרוזים המדוקלמים כאילו בראפ ובכלל – כל סצנת ההיפ הופ ההולכת ומתגברת ברחובות, לרבות הזקנה הרפארית שכבר איננה רעיון מקורי, קצת too much לטעמי.
במקום למצוא את הסיפור השפיצי שייתן לנו אגרוף בבטן, כי יצאנו דבע, נניח, ובאמת הרגשנו אבל התעלמנו – יש פה ערימה של כל מיני סוגים של פספוסים. רשימות. מכל וכל, חרוזים למכביר ותנועות ראפריות שאיך לומר, קצת מביכות ומוגזמות.
אמנם אף אחד לא רוצה לצאת דבע אבל אתם לא סומכים עלינו שהבנו את הפאנץ', אז אתם קצת חופרים. ובמידה מסוימת זה הופך מ'תוכן בידורי' למכירת hard sale שמתחננת: תמלאו ווינר. נו.
וכשפרסומת מדיפה ניחוח של רוכלות, איבדתם אותי. ואולי לא רק אותי.
