צפיתי מספר פעמים כדי לראות אם אני לא מפספסת משהו. אני לא. יש פה ״התחלה של רעיון״ אבל רק התחלה. הניסיון הוא ניסיון חכם – במקום לדבר על הפונקציונליות של כדור לעידוד שינה, מפנים את הפוקוס למה שקורה לנו כשקשה לנו להירדם. עד כאן נכון. שינה זו פעולה פיזיולוגית פשוטה ולא מעניינת. קשיי הירדמות זה יגון אנושי שופע, ומעניין מבחינה סיפורית וקולנועית.
אז איפה הפספוס?
אין קשר בין האופן שבו הגיבור מנסה להרדים את עצמו, לבין המציאות. רואים איש במיטתו עוטה פיג׳מה ומצנפת, שמנסה לשעמם את עצמו כדי להירדם. במקום לספור כבשים (קלישאה לגיטימית ואוניברסלית שכצט השתמשו בה בעבר) הוא קורא הוראות הכנה משעממות של תבשיל נודלס, רכיבים של וופלות על גבי האריזה, הסברי שימוש על חבילת קולבים, הוראות הפעלה של מחבט טפלון ובכלל – את ה׳אותיות הקטנות׳ של מצרכים. הקריין קוטע אותו בשלב מסוים ואומר ״או חצי שעה של זה, או חצי טונייט ולישון״.
לצערי, יש פה יותר מדי שגיאות קונספטואליות.
קודם כל אנחנו לא מגדירים קושי להירדם אם נרדמנו תוך חצי שעה. אנשים שנרדמים תוך חצי שעה לא צריכים כדור שינה.
שנית, אנחנו לא מנסים להרדים את עצמינו בעזרת השתעממות. כדי להדגים קשיי הירדמות יש צורך להדגים ואף להגזים את המתח הנפשי שדוחה את בוא השינה ואת הזמן הרב מדי שחולף בהמתנה לה.
אדם נינוח עם מצנפת שקורא בקול מנומנם הוראות הכנה של נודלס איננו מטאפורה נכונה לנדודי השינה הנפוצים.
ההקשר הוא ״מהראש״ ולא ״מהלב״. זה ׳הגיוני׳ לקשור שיעמום לשאיפה להירדם אבל זה לא נראה ככה ולא נחווה ככה בחיים האמיתיים. שינה, כידוע, לא מגיעה בכוח אלא תוך התמסרות אליה. בדיוק בגלל זה נדודי השינה נראים כמו מי שמנסה להירדם בכוח ולא מצליח.
בחיים האמיתיים אנחנו מוטרדים מדברים שהצלחנו לבעוט הצידה לאורך היום, מכבים את האור ומדליקים אותו שוב במחשבה להסיח את דעתנו. המונוטוניות של הלילה, השקט שלו והחושך פועלים הפוך על מתקשי ההירדמות.
אנחנו נכנסים למיטה גמורים מעייפות ובמקום להתמסר לשינה, מתחילה מלחמה בין השינה לבין טרדות הלילה. דברים שהיו קטנים ביום הופכים למפלצות רודפניות בלילה. הטכנאי שאנחנו דוחים, החשבונית ששכחנו להוציא, הדדליין המתקרב, העו״ש הגדל ועוד לא אמצע החודש, הטסט לאוטו, השיחה שניהלנו רע והפחמימה המיותרת שאכלנו.
כל אלה מפנים אצבע משולשת לשינה ומשאירים אותה מחוץ לתודעה. שתחכה.
אנשים שמתקשים לישון מנסים לברוח מיגון ולא לרוץ לתוכו, להוראות הפעלה משעממות. הם מנסים להוריד את מפלס החרדה, ולכן האיש במצנפת שמנסה לשעמם את עצמו בכוח איננו אותנטי, אינו מעורר הזדהות ובדיוק בגלל זה, הפתרון בדמות ׳חצי טונייט ולישון׳ – איננו פתרון.
הייתי מצפה, אם כבר הולכים על נרטיב של ״נדודי שינה ארוכים שחצי טונייט גואל אותנו מהם״ – לקבל דרמה שמדגימה ייסורי הירדמות – מוטיב שאפשר לאלתר אתו עד אינסוף. למשל – ז׳אנר המדיטציות הקיקיוני. במקום לרוקן את הראש הוא מתמלא בפאניקה ובטרדות. למשל – המשאלה להירדם תוך כדי טלנובלה רכלנית וקיטשית. מי שבאמת מתקשה להירדם דווקא יצפה בכל 14 הפרקים ויישאר ער בתומם, ללא בדל ניקור או פיהוק.
בקיצור – מי שמתקשה להירדם הוא ׳עמיד׳ לכל טכניקות ההירדמות הרגילות, שמיועדות להסיח את דעתו מטרדותיו. זה לוקח לו יותר מחצי שעה לגלות שעוד מעט בוקר והוא לא ישן. ואל מול זה חצי כדור של טונייט נשמע יותר מזמין.
אז בפעם הבאה אני מציעה לפעול מתוך היכרות עומק והקשבה ל pain point ולא ״מההיגיון״. הוראות הכנה משעממות לא דומות לשום דבר שמתקשי ההירדמות מכירים.
וכשאנחנו באמת מכינים לעצמינו ״מנה חמה״, זה כי אנחנו רעבים מאד ומוכנים לשאת כל טקסט תקול ככל שיהיה ובלבד שנוכל לאכול. ובאמת של החיים זה ממש יותר קצר מחצי שעה. מי שחיכה את כל ה 13 דקות – שיקום.
אד למרות שניכרת השקעה במהלך טונייט החדש של כצט, במקום לעורר מוטיבציה, אותי זה הרדים. לפני הפואנטה.
עטרה בילר היא אסטרטגית מתוג וסטוריטלר. היא אחראית על מהלכים קאנוניים של פרסום ומיתוג לאורך השנים ועובדת עם לקוחות משמעותיים במשק. עטרה מייצרת אסטרטגיות מותג ומהלכי מיתוג ותקשורת שיווקית שפוגשים את ההזדמנות הכי משמעותית בשוק ומייצרים, לכן, את התוצאות העסקיות האופטימליות עבור הלקוח.
עטרה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר אילן והייתה בעברה יועצת ארגונית על פי שיטת Tavistock הבריטית.
