אחד מכל שלשה הרוגים בכביש הוא הולך רגל. מה לא נעשה עד כה כדי למנוע תאונות דרכים?
כמה סטטיסטיקות עשו כדי לנסות לפענח את החוליה החלשה? איפה ואיך זה קורה?
כמה תיאוריות עמדו מאחורי מסעות פרסום שיועדו למנוע התנהגות מסוכנת החל בעישון סיגריות, הימנעות מתאונות ביתיות וכלה כמובן בנהיגה לא זהירה?
כל קמפיין לנהיגה זהירה ומניעת תאונות מתבסס על תיאוריה שמפרשת בדרכה היא את הסיבה העיקרית לכך שאנחנו מתנתקים מהסכנה ברגע האמת ואז הכי מועדים לבצע תאונה.
התנגשות, כלומר.
גם את זה ניסו.
לקרוא לזה התנגשות ולא תאונה כי המילה תאונה מפחיתה את האחריות של המפגע, בעוד שהתנגשות משרטטת בדיוק את מה שקרה: התנגשת. דרסת, פגעת. קח אחריות. ויפה שעה אחת קודם.
הקמפיין הנוכחי מתמודד עם אחת הסוגיות הכי לא פתורות. היפגעות הולכי רגל.
הולך הרגל עשוי להיות אחראי לא פחות מהדורס אבל הוא לנצח יהיה הקורבן. כי במפגש בין רכב להולך רגל ברורה התוצאה.
קמפיין מ – 2011 של הרשות לבטיחות בדרכים, דימה את הולך הרגל כעשוי זכוכית. מרגע שדורכת רגלו של ילד רגיל על מעבר חציה הוא הופך שברירי. זכוכית, לצורך המטאפורה. סעו לא יותר מששים קמ"ש ויש סיכוי שגם התנגשות תשאיר אותו בחיים.
קמפיין "ראי" לאותו קמפיין הראה כיצד הולך הרגל עצמו לוקה בשאננות יתר כשהוא דורך על מעבר חציה. הוא שוגה באשליה כי הוא מוגן מכל. אשליית הביטחון שמדמה את האוויר סביבנו לקירות זכוכית היא בעוכרינו.
שני הקמפיינים ממחישים אמת עמוקה. הנוהג והולך הרגל שניהם מכחישים, כי אם לא נכחיש חלק ממצוקות וסכנות חיינו, איך נעבר הלאה? הם מציעים לנו להתנער מההכחשה ולשנות גישה. כל קמפיין טוב תוקף גישות קיימות ומציע להוביל שינוי במקום שהשגרה מאיימת עלינו.
ובכל זאת, הקמפיין החדש מציע הסבר נוסף מזווית אחרת וחדשה. אישית יותר.
אנחנו לא רק מכחישים את הסכנה בנהיגת עיר או בחציית כביש.
אנחנו עושים להולכי הרגל דה – פרסונליזציה. מנשלים אותם מזהותם. הם זרים, סטטיסטים. אנשים אחרים. שמות ופנים שמופיעים בעיתון אחרי תאונה או פיגוע. נשמע עליהם וניאנח בצער אבל ברווחה. כי לא הכירנו אותם. הם אינם משפחה או חברים.
אז זהו שפה קבור הכלב ופה החוליה החלשה.
יש להם משפחה קרובה וזה הופך אותם לזהים לנו. הם אנחנו ואנחנו זה הם.
הקמפיין מציע לנו לראות כל אדם ואדם שהולך על המדרכה ומבקש לחצות את הכביש כאילו היה בננו או אבינו או בן או בת זוגנו. בעצם למה לא? ילד של מישהו היה יכול להיות ילד שלנו. ילד של מישהו כבר לא יכול להיות "סטטיסט".
הניתוק הקר משרת אותנו בטווח הקצר אבל ככה גם קורות התאונות הכי קשות.
אל תתנו לעצמכם להתנתק. תראו את כולם כאילו היו הילדים וההורים והבעלים והנשים שלכם. אולי תייצרו בכך שבריר שניה אחד שכולם צריכים – כדי להישאר בחיים.
נלחמים על החיים מסכם הקמפיין ואני מרגישה שהנה מיתר נוסף שלא פרטו עליו, ואין ספק ששווה לעשות כן.
