אחד מערכי הליבה של yes זה קודם כל אסקפיזם – מכל הבחינות. מקום וזמן וזהות. את yes צריך, לכן, לכתוב רק באותיות לועזיות – כי צריכת התוכן שלנו הייתה ונותרה מושפעת מהמסך הגדול הלא הוא הקולנוע ההוליוודי. שגם הקולנועים הלא הוליוודיים שאבו ממנו.
עם כל הכבוד לקולנוע מקור (ויש) והגאווה באהבת הקולנוע זר, נגיד, הונגרי או צרפתי או נורווגי, הגרעין הקשה של הבריחה אל תוך מסך הכסף הוא אמריקאי.
בתפנית פרסה חדה חוזרת yes לימיה הפרועים והפראיים כאייקון של חוויה קולנועית, הפעם עם מחווה גרנדיוזית ל׳שיער׳ ועוד בשיר let the sunshine in. זוהי הסצנה בה ברגר נקלע באל כורחו למדים, לקסדה ולשורות שמצעידות אותו למלחמה, בטעות, במקומו של קלוד, ובסופו של דבר למותו בשנת 1968. הסיפור של שיער מדמם, והיה אחד מהמסמכים הכי כואבים שעסקו במרד הסטודנטים נגד המלחמה. הסיפור של ברגר שנהרג בלי שהאמין במלחמה ורק רצה אהבה, משקף תקופה שלמה של התעוררות המין החופשי, הסמים (טימוטי לירי שהטיף לשימוש ב LSD ומוזכר גם הוא בשיר) והרוק נ׳ רול. ״תנו לשמש יד״ עצוב ומצמרר וההיבלעות של החיילים, בשתי שורות ארוכות, בתוך הלוע החשוך של ההרקולס, מעורר הרבה אמוציות ומכאן התהייה האם לגיטימי לעשות בו שימוש ציני לטובת yes+ יותר מחמישים שנה לאחר מכן. כבר שמעתי שמדובר ב׳חילול הקודש׳ ואני רוצה לומר את דברי.
זה לא ששיער לא יושב אצלי על מקום שמתכתב עם שירים כמו אנחנו שנינו מאותו הכפר או באב אל וואד. אבל באמנות כמו באמנות, במיוחד כאשר מדובר בסרט אייקוני שהופק מזמן והפך לקלאסיקה, זה יותר ממותר. זה אפילו רצוי. אני לא יודעת מה מתכננים yes לפעם הבאה אבל אני מאמינה שהם לא יבחרו להשתמש בגבעת התחמושת כדי לפרסם ערוצים ומסלולים. Yes אוהבים להרוג פרות קדושות אבל יש להם קווים אדומים. גיוס סצנת ׳תנו לשמש׳ לטובת הגיוס של נועה קירל לצה״ל הרג אותי מצחוק. מלבד כמה אייטמים כגון ׳אהבה בסוף הקיץ׳ עם עדן מאירי וסאטירה בארץ נהדרת לא שבעתי די מהגיוס המתפנק של המגה סלב לצה״ל. זה הרגע לעצור לרגע ולהגיד כמה מלים על קירל עצמה. לא משנה מה היא תשיר, היא זמרת של הבעה אחת – חתול שבע שליקק את השמנת מעל, ומשאיר את השאר בצלחת כי הוא לא. שמנת כלומר. ההבעה המרוצה של קירל על רקע תנו לשמש יד (שזו אותה הבעה כמו באהבה בסוף הקיץ) נפלאה וממגנטת. יש משהו כן ולא סובל ולא מתאמץ בקירל, וגם כשהיא רוקדת היא מחפשת את השורט קאט של התנועה, כי להרים מרפקים ולהחזיר אותם למקום אפשר גם בלי להזיע.
קירל הנהנתנית עושה את ׳שיער׳ עם כל הגינונים המלחמתיים, מסוקים, עלי בננה במונסון ורס״ר אמריקאי משפיל, לא לפני שהיא מגיעה לשם במטוס תובלה עגום, ומה שמעיב עליה זה רק דבר אחד – שההורים עשו yes+ כשהיא צריכה להילחם בחזית. השורה ״עיני אומה שלמה נלהבות צופות בדור הבא של הטלוויזיה׳ יושבת על facing a dying nation מתוך השיר המקורי ומחזיקה את אותו הכאב ורק על זה מגיע לפרסומת שנעבור לדום ונצדיע. הזמרת שרה חזק וטוב את השורות כשהאייליינר והגיחוך של מגיע לי לא משים ממנה לרגע.
בשעה חמש וחצי, שעת תחילת השידורים, נגמר הכישוף והיא הולכת לצפות ב yes+ והלוחמים עונים לה ״ביי״ בטון תל אביבי מתפנק, והפתוס הקרבי מתפורר ומתפוגג.
אז נכון, יש פה פומפוזיות אבל זוהי ההבטחה המקורית ביותר של yes – לאפשר לנו לברוח מאיפה שאנחנו למקומות רחוקים, וממי שאנחנו לדמויות שונות מאתנו וגדולות מהחיים, שהרי לשם כך נברא הקולנוע ולא לגרם אחד פחות מזה.
הפרסומת אמנם מציעה פריצת דרך טכנולוגית שמאפשרת חווית צפייה משודרגת, אולם כתב היד הנאמן של המותג מבצבץ כשהוא משתמש בחומרים ישנים וחרוטים בזיכרון הקולקטיבי. ככה יש לנו קוקטייל נאות בין המוכר ללא ידוע, המנחם יחד עם המרגש. כמו שפרסומת צריכה להיות.
קליפ let the sunshine המקורי:
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על התשואה.
