קודם כל שאפו שהפרסומת לאל על מתרחשת כולה בבית (קצת במקום העבודה של האב ששייך לכוחות הרפואה) ולא בתוך מטוס עם דיילים, דיילות וטייסים…
אל על מדברת על אנשים ואל האנשים, ובמקום לטפוח לעצמה על השכם (״אני מהממת כי אני מפרגנת לכוחות ההצלה, הרפואה והביטחון״) היא מדגימה את העובדה שהיא רואה אותנו. את האנשים.
אל על רואה משפחה שסוחבת בעלייה כי האב משקיע בעבודה את הנשמה, שלא לומר – מעל ומעבר לשעות ה״רגילות״. כולם יותר ׳על הקצה׳ אבל הם רגילים לזה. יום בחיי המשפחה של עובדי ההצלה, הרפואה והביטחון, במיוחד בשנתיים האחרונות, הוא לא יום קולח. הכל נעשה ברגע האחרון. בתזזיתיות. על אדי הדלק. העובדה שהתרגלנו לזה ולמדנו להכיל את זה היא לא סיבה לא לעצור לרגע ולתת לזה במה ומשמעות. וזה מה שאל על עושה.
בשביל זה היא לא מראה את עצמה בכלל אלא רק את הנוסעים (שעוד לא יודעים שהם נוסעים…).
אלה הם האנשים שנותנים לנו יותר ממה שסוכם איתם פעם. הם נותנים מעצמם יותר ממה שהם תכננו ויותר ממה שבני הזוג והילדים צריכים לסבול.
במקום לרחם עליהם או להחמיא לעצמה, יצרה אל על מבצע הנחות מיוחד לאורך חמישי, ששי וראשון הנוכחיים. כי זה מה שאל על יודעת להציע – בניגוד לפיצה, נגיד.
הסרטון מראה את האב קשה היום ואת משפחתו המותשת והרעבה שהחליטה להזמין פיצה, כשבמקום פיצה – יש כרטיסים.
מבצע ״חמישי שמח״ הוא הצדעה לכוחות הבטחון, הרפואה וההצלה שלא רק מתקשים לסגור את החודש אלא עד לא מזמן בכלל לא בדיוק סגרו עיניים.
חנן בן ארי שר ״יש כרטיסים״ שוב ושוב עד שזה קורה באמת לא לפני שאנחנו עייפים רק מלראות יום בחיי המשפחה הזו, שכולנו מכירים ואולי אפילו שייכים לכזו.
אהבתי את הסרט שמבטא אמפטיה בלי רעש וצלצולים אלא כאקט נדיב שמגיע מהלב.
