"הי, קוראים לי אווה ואני בת 13. השנה 1944 ואנחנו במלחמה אבל אני תמיד מנסה לשמוח". זהו הטקסט שמופיע תחת תמונת האינסטגרם של אווה היימן, ילדה יהודייה שחיה בהונגריה תחת השלטון הנאצי, ואשר מצאה את מותה במחנות.
'הסטורי של אווה' הוא סרט שעומד לעלות ביום השואה במקטעים של סרטונים שצולמו לכאורה מנקודת מבטה של אווה במכשיר הנייד שלה, על גבי האינסטגרם.
במציאות כתבה אווה היימן, בדומה לאנה פראנק, יומן שתיעד את שגרת יומה עד שנספתה באושוויץ לפני 75 שנה. הסיפור הוא על איש הייטק ובתו שמוצאים יומן והבדייה, על ילדה שיש לה סמארטפון בימי מלח"ע 2, משתלט על העובדות.
כבר שבוע ששלטי חוצות שמבשרים בסגנון 'פרומו' על המהלך צצים מכל עבר. הרשת גועשת והדיון בנידון כמעט ברור מאליו. גם הבעד וגם הנגד.
אז נתחיל בכך שאיך שראיתי את זה באילון נחרדתי. מאד ברור שמדובר בהפרה של המדיום דרכו אנחנו רגילים לקבל את השואה. והמדיום הזה, ב 75 השנים האחרונות הוא או תוכן כתוב, או וידאו מרצין. סרט או סדרה שמספרים סיפור תיעודי או מומחז ונאמן למקור. אז זהו שהסטורי של אווה חצה את הקווים ממדיום מסורתי למדיום שהופך את הקערה על פיה, ומשנה את המאזן. כי יותר מאשר אנחנו לומדים על אווה היימן הילדה שחייה הקצרים נגדעו בידי הנאצים, תוכן שהורגלנו לשמוע אודותיו, אנחנו נחשפים לאופציה הצורמנית של סמארטפון שמתעד את הזוועה, בשפה לאקונית ו'אינסטושית', על גבי הרשת החברתית.
זה טוב או רע?
אז נתחיל בהתנגדות המוסרית.
המתנגדים טוענים שמדובר בזילות השואה ובחנופה הבלתי נלאית לבני הנוער תוך נסיון לגעת בהם ב"שפתם הם" הלא היא שפת האינסטגרם.
המתנגדים טוענים שהשואה זה לא עוד משהו שהנה, אם נניח אותו על פלטפורמה דיגיטלית בתוך רשת חברתית, נוכל 'לחגוג' זווית חדשה שטרם ראינו אותה דרכה. הכעס הוא על חציית הקוו של גבול הטעם הטוב מתוך רצון נואש ליידד ולקרב את נושא השואה לדור השלישי והרביעי שלכאורה מכור לנייד שלו ולרשתות החברתיות. הביקורת גורסת שיש גבול ללגיטימיות בהקשר של תקשורת. לא כל מטרה מקדשת כל אמצעי. במקרה של השואה – מאמינים המתנגדים – ישנה חשיבות לא רק לשימור הזכרון אלא לאופן בו הוא מונגש, ואינסטגרם דמיוני, על פי דעתם, הוא מדיום לא מכבד ולכן לא לגיטימי להנגיש את זיכרון השואה. האינסטגרם שמצריך שימוש במכשיר סלולרי חכם, שכמובן לא היה בנמצא בתקופת השואה, נתפס כציני ולא ראוי כדי להעביר את סיפורה של אווה הילדה.
ההתנגדות החברתית
ההתנגדות החברתית גורסת ששימוש באינסטגרם כמדיום להעברת סיפור חייה ומותה של אווה מעידה על תפיסת הדור הצעיר כעצל ואדיש. עצם הקמפיין חושף את מה שהמפרסם חושב על הצעירים של היום – אם לא תעברו סף גירוי מאד מאד גבוה – לא תגיעו אליהם. הם צורכים שעשועי רשת, הם צריכים גירוי מתמיד שהולך אתם לכל מקום. הם צריכים אינסטגרם והם לא ירימו את העיניים מהסמארטפון, אז כדי לצלוח את קליפת ההתנגדות הזו – צריך לדבר אליהם דרך המדיום שלהם אחרת השואה תעבור להם מעל לראש.
ואז יש את מי שרואה בכך כניעה לחולשות הדור, ובאותה נשימה היה רוצה להכתיב לו, לדור הצעיר, לא רק לדעת על השואה אלא איך ללמוד אודותיה. מדובר בשאיפה העתיקה של המורה העיקש שחשוב לו לא רק שהתלמיד יידע אלא חשובה לו שיטת הלמידה.
נעבור להתנגדות ה'לוגית'
סוגיה שניה שהיא בעיני יותר מעניינת, איננה הסוגיה המוסרית אלא הסוגיה הלוגית. לא יתכן שהיה סמארטפון ואינסטוש בשואה לא בגלל הסיבה המשעממת שלטכנולוגיה לקח זמן להתפתח אלא מהסיבה העקרונית שמשטר שמטיל טרור על נתיניו לא היה מאפשר תקשורת פתוחה שכזו. בדומה לצפון קוריאה – שחיה בעידן של אינטרנט ורשתות חברתיות – הנאצים לא היו מאפשרים ליהודים להחזיק בטלפונים החכמים שלהם וברור שהם היו חוסמים את הגישה לרשת. לא סתם נכתבו יומנים בסתר ובהחבא. הסיבה היא לא רק טכנולוגית וחלק מהזוועה של השואה הוא הסודיות בה היא התנהלה. העובדה שבצד אחד של העולם הושמדו אנשים לא לפני שעונו והורעבו, בעוד שבצד האחר של העולם לא היה לאנשים מושג מה קורה. קונספט האינסטגרם משנה את המהות של השואה כי הוא מניח שאדם יחיד יכול לשלוח מסרים לעולם הגדול. הוא יכול שישמעו אותו. על זה מושתתות כל הרשתות החברתיות – הטוויטר, הפייסבוק, האינסטוש ועוד. זה בדיוק הדבר הנגזל ונשלל מיהודי השואה כמו גם משאר העמים שהושמדו בידי הנאצים. הבדידות והדממה בה חיו את שנותיהם האחרונות, והדומיה בה הלכו אל מותם הם הם חלק משמעותי מהטרגיות של השואה. האינסטוש מפר את האלמנט הזה והמתנגדים טוענים שמדובר בעוול מהותי.
במובן הזה אני נוטה להסכים אתם. אם נבליג על החנופה לצעירים על כל הסוגיות המוסריות והפדגוגיות – יש פה נושא שאולי אנשים מבוגרים יכולים להבין אותו טוב מהצעירים. אדם כמוני שצמח על שואה שהודחקה ונחשפה אט אט. שואה שקיבלה צורה ושינתה צורה במהלך עשרות השנים אחרי שהסתיימה. שואה שממשיכה לערבל את קרבינו ועברה בירושה לדור השני – רק אנחנו יכולים לחייך נוכח האופציה התיאטרלית של אינסטגרם של אווה היימן.
לדעתי נער או נערה בני 10 או 13 או 16 יתקשו להפריד את הבדיה מהמציאות. קשה מאד לדמיין עולם ללא מחשבים וללא אינטרנט – אבל זוהי המשימה. ובדיוק כפי שעומדים בצפירה, אולי צריך דווקא להדמים את הרשת ליממה או לשעה או לדקה כדי לחוות את הבידוד המצמית שחוו הצועדים אל מותם?
אבל מילה אחת בעד המהלך, ברשותכם.
אנחנו יודעים שהמטרה לפעמים מקדשת את האמצעים.
אילו אפשר היה להוריד את תאונות הדרכים – מה זה משנה באיזה מדיום או פטנט היינו משתמשים?
ישנה גישה פרגמטית שגורסת שכל עוד השגנו מטרה משמעותית, האמצעים שנעזרנו בהם בטלים בששים ואני שואלת – האם חשוב או לא חשוב שבני נוער יתוודעו לשואה או שלא? האם חשוב שהם 'יקבלו' אותה בדיוק כפי שאנחנו קיבלנו אותה או שמותר לה, לשואה, ללבוש ממדים חדשים ולו רק כדי שלא תישאר קבורה בעבר ומודחקת?
האם אנחנו גם רוצים שהם יכירו את מושג השואה ואנחנו גם רוצים לשלוט באופן שבו הם ילמדו על השואה?
הלא כל הסוגיה הפדגוגית נשענת על השאלה האם אנחנו, הדור הקודם, רשאים בכלל לשלוט בערוצי הלמידה וההפנמה של הדור החדש?
התשובה שלי ברורה. לא. הקדמה לא יכולה רק לשלוט באמצעים הטכנולוגים, היא גם משנה את המהות וכדי לקרב את הדורות הבאים לכל תוכן שהוא עליו לתרגם את עצמו למדיה דיגיטלית לא רק כספרים שעולים לרשת ולא רק כסרטים שעולים לסטרימרים. התוכן שבמקרה הוא השואה, חייב לעבוד עם מדיה דיגיטלית כמו שהמדיה מכתיבה והאינסטגרם הוא מדיום משנה משחק שמכניס אלמנט בוטה הלא הוא האופציה שכן היתה רשת תחת הנאציזם והאופציה שכן היה ליהודים בגטו ובמחנה הריכזו טלפון נייד.
אני כן רואה במהלך מהלך אמיץ שמשתחרר ממדיום העבר ולו כדי לייצר תקשורת עם דור העתיד. זהו הסיכוי היחידי של השואה להמשיך כזכרון חי וכואב, וכן, כנראה שנצטרך לוותר על ה'איך'. על ה low tech החמור ששלט בתודעה בימים ההם. על השליטה באינפורמציה. על המידור. כל זה יהפוך לסיפור והסיפור יגיע דרך ההיפך מעצמו – דרך ווטצפ ופייסבוק וטוויטר וכמובן אינסטוש. כי כזה העולם והוא עומד כשחלק מגבו מופנה לאחור.
לסיכום,
המהלך בוטה ומקומם, אבל הכרחי והיה ברור שביום מן הימים יקרה כפי שהוא קורה.
וכדי להכיר את אווה היימן ולאפשר לה להשמיע את קולה, כנראה שצריך לצאת מהקווים ואף לחצות אותם עם כל הקושי לשחרר את ההרגלים.
