כמה פעמים אמרנו "אני צריך להכפיל את עצמי כדי להיות בכמה מקומות בו זמנית?" זה תמיד היה בהקשר עגום. "יש לי רק שתי ידיים ויש רק אחת כמוני" (לרוב בנקבה כי מדובר בקלישאה של אימהות). זעקה של להיקרע בין מטלות וסידורים ועבודה וילדים. סלקום משתמשים בזעקה הזו במשמעות הפוכה – ההנאה מטלוויזיה. 'כמה אפשר לצפות כשיש רק אחד כמוני?". חדוות הטלוויזיה תפסה תאוצה משמעותית מאז שהוצאנו מהארון את ה-Binge. בואו נודה – הטלוויזיה גמרה לנו את החיים, אבל אי אפשר למחוק את החיוך מעל פנינו. הסדרות האינסופיות שדדו אותנו מעצמינו, ממשפחותינו, מהעבודה ומהחיים. לקרוא זה לחלשים. במיוחד כאשר נכנסים למסע בן 5 עונות עם פופקורן וכירבולית. החיים האמתיים הופכים מטרד כשיש טלוויזיה שמשדרגת לנו אותם, ולו באשליה.
אז אם מאיר אריאל אמר "לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה", אנחנו רואים תכנים דרך מסך מרצד. סלקום, במקום לדבר אתנו בשפת המסחר – קחו – קבלו, או בשפת המבצעים – חודש התנסות חינם, מעדיפה להכניס אותנו אל תוך הסצנה המתוארת לעיל. מרוב מגוון לא נרצה לחיות את חיינו. וכאשר מדובר בחודש מרוכז – לא נדע את נפשנו מרוב אפשרויות. או כפי שאנו אוהבים לומר "קשה…קשה..".
ההגזמה מתבקשת מאליה, ומשיח שולח כפילים של עצמו לאירועים שפעם, לפני סלקום, הרגישו חשובים. אבל עכשיו, משיש לנו סלקום בבית, הם ירדו לשפל המדרגה. חתונה, שבעה, דייט, טיסה לבקר את האחות בחו"ל. גלידה עם האחיין. משיח מנסה לטרוף את כל התכנים ב"חודש חינם" (כי, כזכור, הוא קמצן וגרגרן) ומשבט את עצמו כדי לקפוץ על כל החתונות. והשבעות והדייטים.
הרעיון נהדר כי הוא גם מעורר הזדהות ותגובה של "וואלה. כאלה אנחנו", ובכל זאת אינו צפוי ומעלה חיוך. ההזדהות עם הרצון להכפיל את עצמינו כדי שנוכל לשבת בשקט בבית לצפות בסיפורה של שפחה או בפרגו מוכר לכולנו, אלא שפה לקחו את זה צעד אחד קדימה ובחנו מה עשוי לקרות ל'עולם' אם חיקוי של משיח ולא משיח בעצמו יופיע. הדמויות שמחקות את משיח מצחיקות בעליבותן ובקושי שלהן להיות מעודכנות לגבי המתנהל.
ההוא שמגיע לשבעה ואומר "אהבתי אותו כמו אח" כשמדובר בעצם במנוחה – קורע מצחוק. כשמסתבר לו שמדובר באשה הוא מתעקש "אהבתי אותה כמו אח". האישה שמגלמת את המשיח בדייט ולמעשה עסוקה רק בפרמזן שנגמר בבקבוק – הורסת. שאר ה'משיחים' מסגירים את היותם חקיינים סוג ז' וזה מתאים למשיח ה"חסכן" אפילו לא להשקיע בכפילים מספיק טובים. מהבחינה הזו יש נאמנות קולנועית מרשימה ל-typecast של משיח.
כמובן שגג הסיום מתבקש – גם הדובר הראשי (שהוא הצופה הראשי שמנסה להכיל את כל תכני סלקום) כלל אינו משיח אלא אחיינו השמנמן, המוכר והאהוב. טריק הסרת המסכה המוכר יותר מלגיטימי בקליפ הספציפי. תמשיכו להמציא פרסומות עם משיח. כדי שלא נפסיק לצחוק, כדי שלא נפסיק לצפות, כדי שנעבור פלטפורמה. כדי שננסה להכפיל את עצמינו. אם לא כך אז איך?
