עטרה בילר, לפ"מ
עטרה בילר, לפ"מ

ניתוח קמפיין: "70 שנה לישראל, יש במה להתגאות" // עטרה בילר

מביך ומביש. אין לי מלים טובות יותר לתאר את הקליפ הזה. הוא מסמל יותר את מה שלא הישגנו כחברה וכמדינה יותר מאשר מה שכן. עשינו דרך ארוכה ואיך לומר – חזרנו במובן מסוים לנקודת ההתחלה. היוהרה היא אחד הדברים הכי מכוערים שיש וקמפיין 'יש במה להתגאות' חוטא בחטא היוהרה. ככה, בלי שום תחכום, צניעות או מודעות עצמית לטון השחצני והארוגנטי, ותוך התעלמות מההישגים האמתיים שהישגנו, מתפרצות דמויות אל המסך בצעקות של "ישששש" (אפילו לא מקורי אם ניזכר שיש גבינה צהובה של תנובה עם ה-gag הזה..) וצורחות את ההישגים שלהן.

זאת רשמה פטנט על הסטארט אפ. הגו'דאיסטיות זכו במדליות אולימפיות. כולם נותנים כאפות זה לזה. עגבניות השרי של החקלאי, שמסתובב עם מריצת ארגזים, נמכרות ברחבי העולם, "מסיימים היום את בה"ד 1!!" – נובחים במקהלה חבורת צוערים כשהמפקדת שלהם, איך לא, קצינה ממוצא אתיופי, ואם עוד לא הסמקנו מספיק הם עונים לה "יששש" לשמע פקודת "שתיים שלוש!". כידוע – "שתיים שלש" זה קדימון ל "הקשב". אבל יש דאחקה: במקום הקשב יש יששששש. אם עוד לא הבנו שמדובר בתהלוכה מלאכותית ומאולצת שעושה שימוש בעברית מצוחצחת שאנשים לא משתמשים בה, מדוקלמת מתוך התעקשויות מהוקצעות ומלוטשות של משרד התרבות והספורט שאנחנו-יודעים-מי-עומדת-בראשו – אז יש עוד.

חגיגות 70 למדינה – לשכת הפרסום הממשלתית

קבוצת גברים עטויי טליתות כיפות וחולצות לבנות, שלא לגמרי ברור לאיזה זרם דתי הם שייכים, מכניסים ספר תורה. והם גם אומרים "מכניסים ספר תורה!" בזעקות שמחה וצהלות מחול. וכדי להקפיד ולא לקפח את הוותיקים והראשונים, מופיע זוג קשישים במרפסת ביתם ומשננים: "סללנו כבישים, ייבשנו ביצות" ובמעבר חד ודרמטי צץ, מתוך מכסה ביוב, איש שמייצג כמובן את שכבת הפועלים והצווארון הכחול ומכריז בקול סינטטי "בנינו מדינה!". בשלב זה, כשלא ברור אם אנחנו בהצגה של בוב הבנאי, או בסאטירה של "ארץ נהדרת", האדם הסביר מחכה לפואנטה. כאילו לא יכול להיות שזהו זה. אז יש לי חדשות. זהו זה. המנחה הכאילו – חתיך צורח "יששששש". חברתו הסטארט-אפיסטית – זו עם הפטנט – שואלת אותו לפשר פרץ הרגשות הזה והוא עונה לה: "סתם… שמח".

כשכלו כל הקיצים וברור שנפלנו חזק מרימים כל משתתפי מצעד הגאווה שהוא ההיפך מ'מצעד הגאווה' בנוקשותו, בפנאטיות שלו, בזיוף הצבוע והחנפני שלו, את הידיים למעלה, ובשוט הרואי, מלמעלה – למעלה זועקים כולם ביחד, נכון, ניחשתם נכונה: "ישששששש!". אחרי הקתרזיס הזה, עולה כותרת :" אחרי 70 שנות, יש במה להתגאות". וגם שרים את הסיסמא ואתם יודעים מה? זה הקטע הכי טוב בכל הקליפ הזה. יש במה להתגאות נשמע כמו הבטחה לתוכן הרבה יותר מעניין ופחות צפוי מראש.

אז אם נסכם: מדובר בקליפ שכל כולו יציאה ידי חובה. קליפ שמנסה בכל מאודו לתת ביטוי למגזרים בעם, להישגים מענפים שונים, לקבוצות אתניות ודת וגיל שונות. אבל ככל שהוא מתאמץ יותר – הוא זועק הכחשה, התעלמות מהחלש, התרחקות מהתקופה ומהשפה האמתית, ממה שבאמת מעורר בנו גאווה, מהישגים פחות תחרותיים ויותר אנושיים כמו באמת מצעד הגאווה, כמו המחאה האזרחית ועוד תנופות שאפשר להתגאות בהן אבל שברור שהממשלה לא רואה, ואם היא רואה – זה נמחק מהפרוטוקול.

אני רואה בעיני רוחי את השרה ממיינת ושוללת רשימות אינסופיות של "במה להתגאות" ובוררת את הפוליטיקלי קורקט הפופוליסטי, את מה ומי שיצביע בעדה, את הכאילו פתיחות שאולי רק היא חושבת שיש לה. הקמפיין מלווה בשילוט חוצות עם עוד דוגמאות של מצליחנים בינלאומיים שמוכיחים את המוצלחות וה-startup nation שאנחנו, והוא יותר ממדר מאשר מכליל את מקורות הגאווה שלנו, ולדעתי יש גם, לפעמים, במה להתבייש.