גיבוב של בדיחות קרש, שאני מוכנה לסבול כי אני משוכנעת שאני עומדת לקבל וואחד פיצוי עם פואנטה. כלומר, לא יתכן שמושכים אותי עם השטויות הלא קשורות האלו בלי שבסוף הכל יתחבר ואני ארגיש מטומטמת, ספקנית וחשדנית. אז זהו שלא. פרסומת שמתחילתה עד סופה – הזיה אחת גדולה. הוא מתאהב באיילה. איילה נעלמת לו הוא מחפש אותה. החבר שלו לא מבין מטאפורות. הוא לא באמת מקשיב לו. אני תוהה מה זה קשור לסיפור.
אני דרוכה והנה הוא מאתר את איילה אבל היא שוב נעלמת לו. היא לקחה את ליבו וזה רק מטאפורה אבל אנחנו בטיפול נמרץ בכל זאת. לא ברור. נחמד שם, באריאל, לא נחמד שם, לומדים ברצינות, סתם הולכים לפאב לתפוס בחורות, יש לך חברים טובים או סתומים – כל זה מתערבל לתוך קולאז' רופף שאינו מתכנס לכדי שום שורה תחתונה.
בסוף אומרים לי שאוניברסיטת אריאל היא לא מה שחשבתי, והדבר היחידי שאולי לא ידעתי זה שבאמת יש שם פאב. כשחושבים, הגיוני שיש פאב באוניברסיטה. כל אוניברסיטה. אז מה בדיוק 'לא חשבתי' על אריאל? שיש שם רומנטיקה? תעשו לי טובה. שהם מצחיקים עם חוש הומור? הוכחתם שצדקתי. כשהם היו מכללה הם הזיעו כדי לקבל הכרה כמוסד אוניברסיטאי, וצרחו מחקר, מחקר, מחקר.
מצוינות ורצינות. ברגע שהם קיבלו את ההכרה הם מתחילים להתנהג כמו משהו בין מכללה למכינה. אולי אפילו פנימייה. הדבר היחידי שחסר זו מלחמת כריות במסיבת פיג'מות… ומה שבאמת לא חשבתי על אוניברסיטת אריאל זה שאולי יש להם בעיה כל כך עמוקה שהם מנסים להחביא אותה טוב-טוב מאחורי כל כך הרבה "חבר'ה ודאחקות", וזה משאיר אותי עם המחשבה שאולי מה שאני כן יודעת עליה טוב יותר מהמציאות, ועם השאלה, מה באמת אינני יודעת עליה? שורה תחתונה – תחזרו לשולחן העבודה. נכנסתם למגרש של גדולים, תתמודדו, אל תתקפלו.
גילוי נאות: כותבת שורות אלו מעורבת בתחום המיתוג עם אוניברסיטת תל אביב.
