מאז 7 באוקטובר, כדי להמשיך ולהתקיים, הווה אומר למכור ולהרוויח, אפשר להתעלם באופן סביר ולא פוגעני מהמצב ואפשר להתייחס למצב ולסייע בצורה כזו או אחרת. יותר או פחות.
המדד שלי קובע שכל עוד אין ניצול ציני ואין עלבון, מותר ולגיטימי למכור ולפרסם. את הכלכלה חייבים להמשיך.
המפרסמים נחלקים למי שעושה מהלכים בעד נפגעי המלחמה, ולאלה שלא. ושוב – לטעמי שתי הבחירות לגיטימיות.
קראתי את התגובות ברשתות החברתיות לפרסומת של בנק הפועלים בה מציע הבנק הטבות לעסקים שנפגעו מהמלחמה.
אני האחרונה שאגן על הבנקים ועל טוהר הכוונות שלהם. הביקורת על הבנקים כמחרחרי רווח ידועה לכל ומי אני שאערער עליה.
ברור שכל סיוע לנפגעי המלחמה שמצטלם לפרסומת עומד בניגוד גמור ל׳מתן בסתר׳ ולנדבנות אנונימית. וברור שהגבול בין ניצול ציני של חלשים לטובת קידום תדמיתי הוא גבול מרצד ודק.
ועכשיו לעניין מהלך הפועלים.
העולם בו אנחנו חיים אינו מושלם. אם בנק הפועלים מודיע לעסקים שמבקשים להיפתח מחדש אחרי שנה וחודשיים שנדמו, שהוא מעמיד לזכותם הלוואה בתנאים מיוחדים, זה יותר חיובי משלילי. וזאת – למרות שהבנק ירוויח מזה גם ספין תדמיתי.
בתוך בליל המהלכים שארגונים עושים כדי לעזור לעצמם בעזרת העזרה לאחרים, דווקא אהבתי את הפרסומת לבנק הפועלים.
אהבתי את הסיפור על בעל העסק לפרחים, את הכניסה שלו לחנות המאובקת והנטושה, את השיקום ששיקם את החנות במו ידיו ואת הקונים שהתחילו לפקוד את החנות. את השיר הנכון.
הקליפ הקצר עשוי היטב והצליח לרגש אותי.
זה שעמוס תמם מופיע בסוף סיפור החנות ומספר לנו שבנק הפועלים אפשר את זה היה מה שהרגיז את ההמון. אבל שוב, אני שואלת את עצמי– איזו ברירה יש לבנק הפועלים? והתשובה ברורה: לפזר כסף מהליקופטר? לתת יותר משנה להתחיל להחזיר? אולי שנתיים? לפטור מריבית?
תמיד אפשר לתת יותר ולהרוויח פחות.
בעיני זוהי סוגיה כמותית ולא איכותית. בנקים קיימים לשם רווח. וכל עוד יש להם זכות קיום בעולם, עלינו לצפות מהם שירוויחו עלינו ומכספינו. בין אם אנחנו במלחמה או שלא.
אז יחסית לפרסומות התמיכה האינסופיות לנפגעי המלחמה בשתי החזיתות, הפרסומת של בנק הפועלים נתנה לי רגע של תקווה ושמחה. רובה עוסק בכוח הרצון של הפרט, ובאור שתמיד נכנס דרך הסדקים, גם אם הם רבים, צרים ומאיימים לסגור עלינו.
