בהתחלה אמרתי לעצמי ״סטימצקי שינו כיוון״. במשך זמן רב קידמה רשת סטימצקי את הבעלות על מהות הסיפור בחיינו. את החשיבות של הסיפור בחיינו כצורך חיוני הצליחה לספר סטימצקי דרך הדגמת אותו יקום מקביל ומפצה שהסיפור מצרף לחיינו. לפעמים אלו שאיפות שהסיפור מעצים. לפעמים זוהי הבדידות שהספר מפיג על ידי הכנסת דמויות לחיינו. לא חשוב מאיזה צד מספרים את זה, הסיפור תמיד חיוני לנו כמו מזון ואוויר. אנחנו צריכים אותו כדי לשרוד וכל אינפורמציה שאינה מאורגנת במודל של סיפור נשמטת מהתודעה שלנו.
לאחרונה, ומי כמו סטימצקי יודעת את זה, הסיפור נצרך שלא דרך הספר. אנחנו ממשיכים לחיות חיים של אחרים, להפיג את הבדידות ולהשלות את עצמינו שחיינו עשירים ומלאים מכפי שהם. לא כי חיינו לא מספיק טובים אלא כי חייהם של אחרים מעשירים אותם. הסיפור נצטרך לאחרונה דרך המסך שנותן לנו את ה kick הזה.
ההתמכרות לעבור מעבר טרנסצנדנטאלי לעולם אחר מסופקת לנו דרך בינג׳ של סדרות ורשתות חברתיות. אם פעם ניסינו להגביל את עצמינו לזמן מסך כזה או אחר, איבדנו את זה. במיוחד מאז פרוץ הקורונה. הסגרים והבידודים סתמו את הגולל על הסוגיה האם וכמה צריך לבהות במסך. זה הפך חזק מאתנו והפסקנו לספור. המסך הפך המשך רציף שלנו, של הגוף ושל החיים שלנו.
כותבת שורות אלו עלתה לא מזמן מטיול עם הכלבה ומולה חלפו עוד מוליכי כלבים רובם ככולם היו קבורים במסך. איך חצו את הכביש וכיצד ידעו לאן לחזור – זו שאלה גדולה. אבל מה שבטוח – מזמן לא הרמנו את העיניים ממנו, ונדמה שהגבול בין המציאות (מה זה בכלל?) למסך הלך לאיבוד. בתוך הזליגה הזו טמונים אינספור סיפורים קצרצרים כמו יותר ארוכים. פוסטים בני משפט או תמונה, סטורי שנמוג תוך כמה שניות או סדרה בת חמישה או תשעה או שמונים פרקים.
סטימצקי מוכרת ספרים.
הדבר הזה מנייר שכורכים אותו ואז כל דף ממוספר, וכשמגיעים למספר הגדול ביותר סימן שסיימנו אותו.
סטימצקי עושה אותו דבר כמו נטפליקס והרשתות רק שהיא עושה את זה בעזרת ספרים, וכל מה שהיא מנסה להזכיר לנו זה שאפשר להמשיך לחיות חיים של אחרים ביקומים מקבילים, לברוח מחיינו שלא מושלמים, בעזרת ספרים. לא רק בעזרת מסכים.
לקראת שבוע הספר העברי עושה סטימצקי מהלך יחיד במינו. במקום להטיף לנו ולחנך אותנו לקרוא ספרים כבימי קדם, היא מתייצבת במקומות אליהם האף שלנו רגיל להיכנס. שם במסך הממכר. שם, בצורה של הלוגו של נטפליקס, של פייסבוק ושל אינסטגרם, אנחנו פוגשים את סטימצקי פגישה מפתיעה. לראות את המילה ׳סטימצקי׳ כתובה אחרת, בתחפושת של לוגו אחר, נותן לנו בוקס בבטן. עוצר אותנו ומשבש משהו בשגרה שלנו. בהתחלה חשבתי שהם החליפו לוגו אבל זה נראה מוזר כי זה הזכיר לי משהו ועוד לא הבנתי מה. וכשהבנתי היה לי ברור. במקום לדרוש ממני לקרוא ספרים – פקודה שכולנו צמחנו עליה מגיל שעמדנו על דעתנו ולמדנו קרוא – היא הצטרפה אלי למקומות בהם אפשר למצוא אותי 99% מהזמן.
טדאאם! הנה אנחנו. סטימצקי. זוכרת? הקטע הזה עם הספרים מנייר? אז קדימה. תעשי לעצמך קצת זמן מחוץ למסך הזה, ותני לעצמך לשקוע בספר – חוויה שכנראה שכחת עד כמה היא מופלאה, ממלאת וטוטאלית.
אהבתי את הניקיון והאומץ של המהלך.
בגילוי נאות אומר שאני קוראת ספרים בקינדל וב׳עברית׳ במשך שנים רבות. כלומר – אני משתמשת במסך כדי לקרוא ספרים. אז למרות שאני בטוחה שסטימצקי שקלה את החריקה הזו (שיש קוראי ספרים דיגיטליים ולאחרונה גם אודיטוריים) היא הלכה על הצעד למרות הכל כי המסה הקריטית בכל זאת נטשה את הקריאה הקלאסית לטובת הקלות הבלתי נסבלת של הפיד, הסטורי, הפוסט והבינג׳.
ואין סיכוי שפייסבוק או נטפליקס או אינסטוש ירגישו מאוימים ויעשו פעולת נגד בדמות כתיבת שמם דרך לוגו סטימצקי הירוק לבן. ולכן מבחינת סטימצקי יש פה בינגו.
ואפרופו בינגו – זה שמשחקים במתנ״ס ולא בדיגיטל…
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
בתור סופרת ובולעת ספרים ומכורה לדפים ולדיו, ברור לי שהנטייה לעבור לספר "לעוס היטב" ומצולם ומוכן להגשה, הופך את האסקפיזם להרבה יותר נוח. גם אני שוקעת בבינג'ים בלי הכרה, אבל בואו, זאת חוויה אחרת. ולא ברת השוואה באמת. מבחינתי, זה מפעיל מקום אחר במוח. אקטיביות אחרת של חשיבה והנאה. אבל זאת אני. מבינה את המהלך שמשווה בין המדיות, אבל לדעתי, צריך להשוות בין החוויות. או לפחות להעמיד אותן אחת ליד השנייה ולתת הבטחה לתענוג מסוג אחר. כי כשמים ספר מול העצלות של סדרה- ואללה, זה לא כוחות, כי לרובנו אין כוחות לעבוד בזה. ולקרוא זה סוג של עבודה. אז זה נוגע בבעיה, אבל לא באמת תוקף את המהות שלה.
שאפו גדול לרעיון.
אחד מהפרסומות החכמות שראיתי.