עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "70 שנה לישראל, יש במה להתגאות" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר, לפ"מ
עטרה בילר, לפ"מ

מביך ומביש. אין לי מלים טובות יותר לתאר את הקליפ הזה. הוא מסמל יותר את מה שלא הישגנו כחברה וכמדינה יותר מאשר מה שכן. עשינו דרך ארוכה ואיך לומר – חזרנו במובן מסוים לנקודת ההתחלה. היוהרה היא אחד הדברים הכי מכוערים שיש וקמפיין 'יש במה להתגאות' חוטא בחטא היוהרה. ככה, בלי שום תחכום, צניעות או מודעות עצמית לטון השחצני והארוגנטי, ותוך התעלמות מההישגים האמתיים שהישגנו, מתפרצות דמויות אל המסך בצעקות של "ישששש" (אפילו לא מקורי אם ניזכר שיש גבינה צהובה של תנובה עם ה-gag הזה..) וצורחות את ההישגים שלהן.

זאת רשמה פטנט על הסטארט אפ. הגו'דאיסטיות זכו במדליות אולימפיות. כולם נותנים כאפות זה לזה. עגבניות השרי של החקלאי, שמסתובב עם מריצת ארגזים, נמכרות ברחבי העולם, "מסיימים היום את בה"ד 1!!" – נובחים במקהלה חבורת צוערים כשהמפקדת שלהם, איך לא, קצינה ממוצא אתיופי, ואם עוד לא הסמקנו מספיק הם עונים לה "יששש" לשמע פקודת "שתיים שלוש!". כידוע – "שתיים שלש" זה קדימון ל "הקשב". אבל יש דאחקה: במקום הקשב יש יששששש. אם עוד לא הבנו שמדובר בתהלוכה מלאכותית ומאולצת שעושה שימוש בעברית מצוחצחת שאנשים לא משתמשים בה, מדוקלמת מתוך התעקשויות מהוקצעות ומלוטשות של משרד התרבות והספורט שאנחנו-יודעים-מי-עומדת-בראשו – אז יש עוד.

חגיגות 70 למדינה – לשכת הפרסום הממשלתית

קבוצת גברים עטויי טליתות כיפות וחולצות לבנות, שלא לגמרי ברור לאיזה זרם דתי הם שייכים, מכניסים ספר תורה. והם גם אומרים "מכניסים ספר תורה!" בזעקות שמחה וצהלות מחול. וכדי להקפיד ולא לקפח את הוותיקים והראשונים, מופיע זוג קשישים במרפסת ביתם ומשננים: "סללנו כבישים, ייבשנו ביצות" ובמעבר חד ודרמטי צץ, מתוך מכסה ביוב, איש שמייצג כמובן את שכבת הפועלים והצווארון הכחול ומכריז בקול סינטטי "בנינו מדינה!". בשלב זה, כשלא ברור אם אנחנו בהצגה של בוב הבנאי, או בסאטירה של "ארץ נהדרת", האדם הסביר מחכה לפואנטה. כאילו לא יכול להיות שזהו זה. אז יש לי חדשות. זהו זה. המנחה הכאילו – חתיך צורח "יששששש". חברתו הסטארט-אפיסטית – זו עם הפטנט – שואלת אותו לפשר פרץ הרגשות הזה והוא עונה לה: "סתם… שמח".

כשכלו כל הקיצים וברור שנפלנו חזק מרימים כל משתתפי מצעד הגאווה שהוא ההיפך מ'מצעד הגאווה' בנוקשותו, בפנאטיות שלו, בזיוף הצבוע והחנפני שלו, את הידיים למעלה, ובשוט הרואי, מלמעלה – למעלה זועקים כולם ביחד, נכון, ניחשתם נכונה: "ישששששש!". אחרי הקתרזיס הזה, עולה כותרת :" אחרי 70 שנות, יש במה להתגאות". וגם שרים את הסיסמא ואתם יודעים מה? זה הקטע הכי טוב בכל הקליפ הזה. יש במה להתגאות נשמע כמו הבטחה לתוכן הרבה יותר מעניין ופחות צפוי מראש.

אז אם נסכם: מדובר בקליפ שכל כולו יציאה ידי חובה. קליפ שמנסה בכל מאודו לתת ביטוי למגזרים בעם, להישגים מענפים שונים, לקבוצות אתניות ודת וגיל שונות. אבל ככל שהוא מתאמץ יותר – הוא זועק הכחשה, התעלמות מהחלש, התרחקות מהתקופה ומהשפה האמתית, ממה שבאמת מעורר בנו גאווה, מהישגים פחות תחרותיים ויותר אנושיים כמו באמת מצעד הגאווה, כמו המחאה האזרחית ועוד תנופות שאפשר להתגאות בהן אבל שברור שהממשלה לא רואה, ואם היא רואה – זה נמחק מהפרוטוקול.

אני רואה בעיני רוחי את השרה ממיינת ושוללת רשימות אינסופיות של "במה להתגאות" ובוררת את הפוליטיקלי קורקט הפופוליסטי, את מה ומי שיצביע בעדה, את הכאילו פתיחות שאולי רק היא חושבת שיש לה. הקמפיין מלווה בשילוט חוצות עם עוד דוגמאות של מצליחנים בינלאומיים שמוכיחים את המוצלחות וה-startup nation שאנחנו, והוא יותר ממדר מאשר מכליל את מקורות הגאווה שלנו, ולדעתי יש גם, לפעמים, במה להתבייש.

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "מתגרשים מהפלסטינים – מפקדים למען ביטחון ישראל" // עטרה בילר

פורסם

ב-

ניתוח קמפיין: "מפקדים למען ביטחון ישראל" // עטרה בילר
ניתוח קמפיין: "מפקדים למען ביטחון ישראל" // עטרה בילר

לפעמים נחוץ מסר יבש בעולם אמוציונלי כדי שיקשיבו לו. קמפיין שמצהיר שהינו לא מפלגתי לא פוליטי עם נוכחות מרכז ואפילו קצת ימין, למרות שרבים מהשמאל תומכים בו, שוטף לאחרונה את הרשת ואת האופליין – את הרחוב. על הקמפיין חתומים מפקדים בדימוס, בשמותיהם, וטוענים כי המהלך מבוסס על התמצאות עם סוגיות הביטחון למיניהן ברמה העמוקה והמורכבת ביותר. כולם תמימי דעים שסיפוח השטחים של יו"ש (שטחי C) בלי לספח את הפלסטינאים ולהיגרר למצב עגום של אל חזור – לא בא בחשבון. סיפוח הפלסטינים הוא, על פי דעתם, הסתבכות הכיבוש באופן שימיט אסון על ישראל.

המטרה המוצהרת של הקמפיין היא לקיים את ביטחונה של ישראל, ולאפשר לה להיות מה שהתכוונה להיות – מדינה משגשגת ודמוקרטית. הסיפוח, על פי הקמפיין, יסכן את ישראל, יעסיק אותה מעל למידה וירוקן אותה ממשאבים, ממעמדה הבינלאומי שגם כך תלוי על בלימה, אבל טרם נקרע, ופה ושם מתאושש, ובעיקר יאלץ את ישראל להיות במתח מתמשך. כמובן שיש רמז לאפשרות שחלק מהפוליטיקאים שואפים דווקא לשמור על ישראל דרוכה ובמתיחות, אבל הקמפיין מתאפק מלעסוק באפשרות זו. הוא מקפיד על ניקיון המסרים שלו. צריך להיפרד מהפלסטינאים.

מתגרשים מהפלסטינים

מתגרשים מהפלסטינים

מעבר לדעות לכאן ולכאן, מדובר במהלך שהוא קודם ברור וצלול ומתגבר על הפיתוי לעלות על גדותיו. בואו ניפרד מהם, ניתן להם את השטחים, כשההנחה היא שהם לא יסכנו אותנו בתוך המדינה שלנו והם כן ינהלו חיים עצמאיים וישגשגו במדינה משלהם. הנחת היסוד אומרת שעם עצמאי ומצליח ירצה לחיות את חייו ולהרפות מישראל כמטרת זדון. נכון שיש אומרים שזה לא יקרה לעולם אבל, אומר הקמפיין הנוכחי, אם לא ננסה איך נדע ואם ננסה – אולי נתבדה ונגלה שאנשים שטוב להם, מתקשים לשמור טינה לאורך זמן. הכוונה, כמובן, לפלסטינאים.

בזהירות ובלי להטיף הטפה פוליטית, אני אוהבת את השימוש במושג הגירושין. הוא מקפיד שלא להיות מתייפייף, והוא משבש את הדעה הרווחת על השמאל כזרם נאיבי ויפה נפש שמונע על ידי אקסיומות שנויות במחלוקת סביב אהבת האחר, וסביב אמון עיוור, לרבות אהבת הפלסטינאים. הזיקה היתרה לפלסטינים וההתעסקות בהם מרתיעה חלקים ניכרים מהמתנגדים, ומפרנסת עוד יותר את השנאה. קונספט 2 מדינות ל 2 עמים הפך להיות מילה נרדפת ל"מחבקי עצים" ובכך נשפך התינוק עם המים. הקמפיין הנוכחי מצליח להפריד את הרעיון מהסטיגמה שדבקה בקונספט. הוא שם פוקוס על מדינה לנו יותר מאשר מדינה להם – וזהו מסר חדש למרות שהפתרון המדיני נראה ממעוף הציפור כאותו פתרון. במלים אחרות, חלק מההתנגדות של הימין לפלסטינאים נובעת מהתפיסה שמישהו חייב להיות 'המבוגר האחראי' נוכח שמאל תמים ומנותק.

קמפיין 'מתגרשים' מרפא את דימוי השמאל כהמון הזוי ומחזיר לו את ההיגיון הבריא. בקמפיין 'מתגרשים' ישנה גישה מפוקחת שאינה שבויה באשליה של אהבה ושלום, אלא עסוקה בפתרון פרגמטי, במטרה להשיג תכלית פרגמטית. לפעמים פתיחות יתר היא כאוס, ולפעמים ההפרדה איננה שלילית. רעיון הגירושין לפעמים נועד להגן על בני המשפחה, הזוג המתגרש והילדים. במקרה של קמפיין 'מפקדים למען בטחון ישראל' המסר נקי וחד ומצליח לעבור – בואו נעשה ככה כדי שיהיה ככה. אני אוהבת את הקמפיין כי הוא אינו מתלהם, הוא יבש ולאקוני ועושה disruption משמעותי בסביבה קולנית, מזיעה ורגשנית במיוחד. לפעמים דווקא הקול הפרגמטי והיבש הוא זה שנשמע צלול בתוך המולה קקופונית.

מתגרשים - כחלון

מתגרשים – כחלון

.

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "רולדין – קולקציית חנוכה 2018" // עטרה בילר

פורסם

ב-

רולדין, עטרה בילר
רולדין, עטרה בילר

למרות שמבחינה אמנותית אהבתי את הביצוע של הצלמת מירי דוידוביץ, אני בכלל לא אוהבת את הקונספט שרולדין בחרה בו כדי לבשר לנו, שוב, בפעם המי יודע כמה, שהם, ולא יהודה המכבי, ולא פח השמן, המציאו את חנוכה. חבל שרולדין מקדמת את הסופגנייה, בעוד שהסופגנייה לא מקדמת את רולדין, לפחות לא את רולדין של ימות שאר השנה.

איך שיוצא חג שמחת תורה תמיד יהיה מי שיכתוב בפייסבוק "וברולדין כבר אפשר להשיג סופגניות". ויעיר הערות ציניות על המחיר. רולדין הצליחה לנכס לעצמה את חג החנוכה בדיוק כפי שמחלבות גד – את חג השבועות. "חג רולדין שמח" כמו "גד שמח" בחג מתן תורה. השאלה המטרידה היא מה עוד רולדין מלבד סופגניות של חנוכה? ועומד משהו, אם כבר, למה הרשת עולה בקמפיין שראינו כבר כמה פעמים?

מופע הראווה של פחמימות רולדין בחנוכה מרשים ואני אפילו מצדיעה לו. החדשנות בסופגניות רולדין מגיעות עד לקצה גבול הדמיון ולוקחות את עולם העונג והדקדנטיות כל פעם צעד נוסף קדימה או למעלה. ונכון, האסוציאציה היא של תצוגת אופנה על גבול הדראג.
חנוכה הוא חג של שמחה ואור, מוזיקה וניצחון, והכי חשוב – הוא חג חילוני אז יש בו יותר מותר מאסור. רשת מאפים שמנכסת לעצמה את אווירת החג עושה בשכל.

אבל הקמפיין הנוכחי מתנהג כאילו המציא פורמט בעוד שלדאבוני הוא עומד בתור ארוך של דומים וקודמים. את הרעיון להפוך נשים לסופגניות או מעדנים אחרים בעזרת סטיילינג כבר ראינו באינספור מקומות החל מהפרסומות הישנות לפרילי (הראש פרילי הגוף דיאט), דרך סנפרוסט (ירקות בראש שלנו) – רובן ככולן עיצבו את המוצר על ראשן של נשים והפכו אותו לתסרוקות, איפור ואקססוריז. גם החליטות של ויסוצקי איפרו את השפתיים באופן ייעודי שמדמה את הרכבי החליטות שלא לדבר על יולו שאיפר דוגמניות על פי צבע ומרקם המעדן או מגנום שעשה אותו דבר (לפני יולו!) וגם הציג ויז'ואלים של דוגמניות שהיו חצי אישה חצי נמר.

בשורה התחתונה יש כאן הרבה fuss סביב רעיון לא מקורי. יתכן שרולדין סומכת על הזיכרון הקצר של הצרכן שחושב שהם המציאו את הגלגל. כדי לבנות מותג לא מספיק להתמוגג מטורי הצרכנים שצפוי שכבר מתגודדים מחוץ לנקודות המכירה, אלא לראות מה הוא משדר לציבור גם בין חנוכה לחנוכה, והאם הוא הצליח לבנות ערך יציב במוח הלקוח כמותג שמסמל עבורו משהו משמעותי.

רשתות ריטייל ומזון בעולם הנוצרי משקיעות הרבה בפרסומות חג המולד כדי לשגרר ערכים של קיימות וקהילתיות לא רק כדי להזרים צרכנים לרצפת המכירה ולייצר מכירות. המטרה היא לטפח את המותג במוח הציבור גם אחרי שאורות עץ חג המולד כבים…
במקרה של רולדין חנוכה זה חנוכה זה חנוכה. בניגוד לנס פח השמן שהחזיק מעמד יותר מהצפוי, אני בספק אם קמפיין רולדין מספק לרשת צידה לימים גשומים בין חנוכה לחנוכה.

לא המציאו את הפורמט

לא המציאו את הפורמט

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן בחסות

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 קבוצת המזבלה + מנהלי שיווק מצייצים