עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

המדורה התפרקה: על הטלוויזיה בעידן שאחרי הפלטפורמות המסורתיות ורשתות השידור// עמרי מרכוס

פורסם

ב-

ההתרסקות של ספינות המדיה המסורתית על קרחון ה-OTT היא כבר עובדה מוגמרת. הפלטפורמות והגופים המשדרים מגלים שהממזרים שינו את החוקים וחייבים להשתנות מהר בשביל לחזור להיות מתחרים אטרקטיבים בתחרות על תשומת הלב של הצרכן. השבוע, במסגרת תחזית הטרנדים הטכנולוגיים של מכון אידלמן, הוכרזה עליית הדומיננטיות של רשתות הפוסט-כבלים (PCN) כאחד מהתהליכים המהפכניים הצפויים השנה. יחסית לראשי תיבות שהומצאו רק לפני שנה זה מרשים.

את המונח Post Cable Network טבע ג'ון סטיינברג, המנכ"ל המייסד של CHEDDER לתאר את מרכזי התוכן הנישתי (CONTENT HUB) שתפוצתם זינקה בשנים האחרונות. בניגוד למדיות המסורתיות הן לא מסתמכות רק על מקור השידור שלהן ואפשר לצפות בהן מתוך פייסבוק, יו-טיוב, טוויטר או אפל טי.וי. חלקן, דוגמת צ'דר ו-VICE, אפילו שלחו זרוע לתוך העולם הישן – אבל המשיכו להותיר את העוגן בדיגיטל.

ישויות התוכן האלu הן גמישות ומתאימות את עצמן במהירות לעולם המשתנה. בקפיצה נחשונית הi צלחו את המעבר מאתרי האינטרנט בדסקטופ, משם לרשתות החברתיות וכיום למובייל. אם מחר בבוקר אנחנו נצרוך תוכן מהטוסטר-אובן – יש להניח שהם יהיו שם ראשונים.

הגופים הגדולים ששלטו בשוק צריכים להתמודד עכשיו בתחרות מול גרילת תוכן נטולת כל התחייבויות שדוברת מילניאלית שוטפת עם תוכן שמאתגר את הקהל שלו להגיב ולשתף בעלויות נמוכות במיוחד. מבחינתם כל חידוש טכנולוגי הוא לא איום אלא עוד אפיק אל תשומת הלב של הקהל. סטיינברג מתאר את האסטרטגיה שלהם כמתמקדת בכמה שיותר FIREWORKS, זיקוקי דינור שייצרו טראפיק אליהם ולפלטפורמה. זאת בניגוד לפלטפורמות הוותיקות שהתמקדו ביצירת BONFIRE, מדורת השבט הקלאסית, שהיתה משאת נפשן של רשתות השידור.

אמנם המציאות החדשה פחות זוהרת מערוצי הטלויזיה הקלאסיים והמגישים הם לפעמים גם המאפרות, המפיקות והצלמות עם שפע אינסופי של שידורים חיים. אבל המיקוד שבהם גורם להם להיות קהילתיים יותר עם חן וכיף – כמעט תחושת שליחות של מי שעוסק בהם. העובדה כי כל אחד מהערוצים האלה הוא נישתי במיוחד גורם להם להסתכל אחרת על סוגיית המימון. על מנת לתת למפרסמים מקסימום חשיפה, רשתות השידור הקלאסיות רצו את כמות הקהל הגדולה בכל רגע נתון ולא חשוב אם סבא יחשף לפרסומות טמפונים והילד לפרסומות בתי-אבות. ב-PCN המיקוד הוא בקהל ספציפי ולכן החשיפה היא כביכול קטנה יותר, אבל ממוקדת ומוטמעת בשידור כך שהאפקטיביות אמורה להיות גבוהה משמעותית.

כדוגמה קלאסית אפשר לקחת את ה-PCN של סטיינברג עצמו –צ'דר, שהוקמה בתחילת 2016 כרשת לחדשות פיננסיות מהזווית של בעלי התפקידים בהם. היא משדרת רוב היום בשידור חי מהבורסה בניו-יורק וכיום, בעקבות הפידבק מהקהל – מכסה גם חדשות בידור וחדשנות. ניתן לצפות בחלק מהשידורים ברשתות החברתיות או לשלם 3$ בחודש ולקבל את כל השידורים הרציפים בפלטפורמה הדיגיטלית לבחירתך (אפל טי.וי, אנדרויד, רוקו ואחרות). ההישג המרשים ביותר של הרשת הוא הפניה לקהלים שמנהלי השיווק ברשתות המסורתיות היו נותנים את יד ימין בשבילם. למעלה מ-70% מהקהל שלהם הוא בן פחות מארבעים. לשם השוואה, הגיל הממוצע של קהל הערוצים המסחריים בישראל מסתובב עמוק לאיזורי החמישים.

כיוון אחר היא ה-PCN טייסטמייד שהוקמה ב-2012 כגוף תוכן המתמקד באוכל ולייף סטייל. 200 מיליון צופים קבועים מרחבי העולם צורכים לא פחות משני מיליארד צפיות עם תוכן שמופק בלעדית לערוץ בכל רחבי העולם – מאולפנים בלונדון ועד בואנוס איירס. הדרך בה טייסטמייד מצלמת הכנת מתכונים היא מזוהה עם המותג והיכולת שלהם לכותרות פרובוקטיביות ושימוש אפקטיבי ברשת מאתגרים את כל גופי התוכן המסורתיים – טלויזיה, מגזינים וגם אתרי אינטרנט קלאסיים. ואם הגמישות ביצירת התוכן של טייסטמייד נראית מרשימה הרי שמחלקת המסחור שלהם היא הנדיה קומנצ'י האמיתית פה – תוכן מקודם, ממומן, שיווקי על כל גווניו וצורותיו אבל בצורה שלא מבריחה את הקהל. לא סתם הגופים המסורתיים (דוגמת SCRIPPS וקומקאסט) עומדים בתור להשקיע בהם.

מי שיתהה על הגעת הטרנד לישראל, כדאי שיקח בחשבון שגם פה הגודל המוגבל של השוק המקומי מצמצם את האפשרויות לצמיחה של שחקני נישה. השפה היחודית היא מחסום רציני לגופים שמסתמכים על צפיה בינלאומית- אחרי הכל, אלא אם הערוץ שלך נועד לכלבים ודובר בנביחות דוגמת DOGTV – הקהל הישראלי אוהב תרגום או עברית על המסך.

אבל אם לחשוב חיובי הרי שהעובדה שכל השחקנים בארץ עם הגב לקיר ושעוד אין רגולציה על פלטפורמות ה-OTT (דוגמת סלקום ופרטנר) והדיגיטל (דוגמת מאקו וואלה) מאפשרת התנסויות שיעצבו מחדש את צריכת התוכן שלנו בשנים הקרובות. בדו"ח של אדלמן משווים בין הקפיצה שנאלצה העיתונות המודפסת לעשות לעולם האינטרנט לקפיצה שאתרי האינטרנט יאלצו לעשות לעולם הוידאו. כמו אז, כותבים באדלמן, יהיו קורבנות בדרך אבל גם מרוויחים לא צפויים.

עמרי מרכוס הוא מנהל קריאטיב והמייסד של COMEDY FOR CHANGE

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "רולדין – קולקציית חנוכה 2018" // עטרה בילר

פורסם

ב-

רולדין, עטרה בילר
רולדין, עטרה בילר

למרות שמבחינה אמנותית אהבתי את הביצוע של הצלמת מירי דוידוביץ, אני בכלל לא אוהבת את הקונספט שרולדין בחרה בו כדי לבשר לנו, שוב, בפעם המי יודע כמה, שהם, ולא יהודה המכבי, ולא פח השמן, המציאו את חנוכה. חבל שרולדין מקדמת את הסופגנייה, בעוד שהסופגנייה לא מקדמת את רולדין, לפחות לא את רולדין של ימות שאר השנה.

איך שיוצא חג שמחת תורה תמיד יהיה מי שיכתוב בפייסבוק "וברולדין כבר אפשר להשיג סופגניות". ויעיר הערות ציניות על המחיר. רולדין הצליחה לנכס לעצמה את חג החנוכה בדיוק כפי שמחלבות גד – את חג השבועות. "חג רולדין שמח" כמו "גד שמח" בחג מתן תורה. השאלה המטרידה היא מה עוד רולדין מלבד סופגניות של חנוכה? ועומד משהו, אם כבר, למה הרשת עולה בקמפיין שראינו כבר כמה פעמים?

מופע הראווה של פחמימות רולדין בחנוכה מרשים ואני אפילו מצדיעה לו. החדשנות בסופגניות רולדין מגיעות עד לקצה גבול הדמיון ולוקחות את עולם העונג והדקדנטיות כל פעם צעד נוסף קדימה או למעלה. ונכון, האסוציאציה היא של תצוגת אופנה על גבול הדראג.
חנוכה הוא חג של שמחה ואור, מוזיקה וניצחון, והכי חשוב – הוא חג חילוני אז יש בו יותר מותר מאסור. רשת מאפים שמנכסת לעצמה את אווירת החג עושה בשכל.

אבל הקמפיין הנוכחי מתנהג כאילו המציא פורמט בעוד שלדאבוני הוא עומד בתור ארוך של דומים וקודמים. את הרעיון להפוך נשים לסופגניות או מעדנים אחרים בעזרת סטיילינג כבר ראינו באינספור מקומות החל מהפרסומות הישנות לפרילי (הראש פרילי הגוף דיאט), דרך סנפרוסט (ירקות בראש שלנו) – רובן ככולן עיצבו את המוצר על ראשן של נשים והפכו אותו לתסרוקות, איפור ואקססוריז. גם החליטות של ויסוצקי איפרו את השפתיים באופן ייעודי שמדמה את הרכבי החליטות שלא לדבר על יולו שאיפר דוגמניות על פי צבע ומרקם המעדן או מגנום שעשה אותו דבר (לפני יולו!) וגם הציג ויז'ואלים של דוגמניות שהיו חצי אישה חצי נמר.

בשורה התחתונה יש כאן הרבה fuss סביב רעיון לא מקורי. יתכן שרולדין סומכת על הזיכרון הקצר של הצרכן שחושב שהם המציאו את הגלגל. כדי לבנות מותג לא מספיק להתמוגג מטורי הצרכנים שצפוי שכבר מתגודדים מחוץ לנקודות המכירה, אלא לראות מה הוא משדר לציבור גם בין חנוכה לחנוכה, והאם הוא הצליח לבנות ערך יציב במוח הלקוח כמותג שמסמל עבורו משהו משמעותי.

רשתות ריטייל ומזון בעולם הנוצרי משקיעות הרבה בפרסומות חג המולד כדי לשגרר ערכים של קיימות וקהילתיות לא רק כדי להזרים צרכנים לרצפת המכירה ולייצר מכירות. המטרה היא לטפח את המותג במוח הציבור גם אחרי שאורות עץ חג המולד כבים…
במקרה של רולדין חנוכה זה חנוכה זה חנוכה. בניגוד לנס פח השמן שהחזיק מעמד יותר מהצפוי, אני בספק אם קמפיין רולדין מספק לרשת צידה לימים גשומים בין חנוכה לחנוכה.

לא המציאו את הפורמט

לא המציאו את הפורמט

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "נעמת – #אלימות_כאן_זה_מתחיל" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר
עטרה בילר, נעמת

בואו נתחיל מהסוף. גליה וולוך. יו"ר נעמ"ת. החלק האלים המודחק. כשהיא מדברת, קולה קמעה מתאפק, אבל מחביא שכבות של תוקפנות. ואני מתאפקת לא לדבר בצורה אלימה על איך שגליה וולוך מבקשת שלא נדבר באלימות. זה נכון. אלימות מתחילה בקטן ולפעמים היא מתחילה בקליפ נגד אלימות. רבותיי, יש דבר כזה שקוראים לו passive aggressive. אלימות ותוקפנות לעיתים מתחפשות למשהו אחר. להיפך הגמור. מי שמטפח אגרסיות בקרב אחרים הוא סוג של 'אגרסור' בעצמו.

אני חייבת לומר שטון מטיף, מתנשא, מחנך, אדנותי, שיודע טוב ממני ופוקד עלי להתנהג בצורה מסוימת הוא לטעמי passive aggressive ואני רואה במסר של גליה וולוך מסר תוקפני, לא נעים שלא ישיג את מבוקשו. ואולי יגרום להיפך הגמור לשגשג. כלומר – לאלימות מילולית, שעל פי טענתה של וולוך – מציתה אלימות פיזית.

נחזור להתחלה. נעמת יוצאת במהלך צודק, מהלך שמיועד להפחית אלימות כשהיא עוד קטנה. כשהיא עוד רעיון. הנחת היסוד גורסת שאלימות פיזית גדולה מתחילה ממחשבה, מקונספט, מהמשגה, משיח. הבריף נכון ואני מסכימה עם האבחנה. אבל הביצוע הקריאטיבי שגוי בתכליתו. אפילו הפוך.

הקליפ בנוי מקולאז' 'אורגני', כלומר אמתי, מערכתי, כזה שדגו בתחקירים עתירי חיפוש וניטור. הוא עשוי משברי דברים שנשים מפורסמות אמרו. האמירות של הנשים, בבחינת "תפסנו אתכן יא חתיכת צבועות שכמותכן", אם נתמצת אותם, מדגימות לכאורה את האלימות ש'מתחילה בקטן'. הנשים מדברות על נשים אחרות ש'מבקשות' שיטרידו אותן באופן בו הן מתנהגות, על כך שנושא ההטרדה המינית הפך מוגזמת, ושפה ושם צריך 'לזרום' ואפילו לחוש מחמאות (קרן מור: "רונאלדו רצה לשכב אתה? שתגיד תודה"), וכי נשים לוקחות את עניין ההטרדה למקומות מוגזמים (חנה לסלאו – "עכשיו היא נזכרת אחרי 20 שנה?"). אחרי העריכה של שברי המלים מופיעה וולוך, ששופכת אור ומשמעות על היותנו, אנו הנשים, סוג של גיס חמישי במהפכת #metoo בכך שאנו עדיין מאמינות שבאיזשהו מקום זה לא כל כך נורא, ואולי מגיע לנו או לחלקנו להיות מוטרדות מינית.

מתוך הקמפיין

מתוך הקמפיין

ואני אומרת שהקליפ לא מספיק טוב. קודם כל ה-shaming וההוצאה מהקונטקסט של דבריהן של נשים נפלאות וטובות – עושה להן את מה שוולוך מטיפה נגדו. הוא מניח על המוקד את מיקי קם, קרן מור, שלי גפני, חנה לסלאו, אילנית לוי, אוולין הגואל, מירי בוהדנה ועוד רבות וטובות. הקליפ אינו אלא ציד מכשפות וקשירתן לעמודים בכיכר העיר, למען נרגום אותן! רק בטכנולוגיה מודרנית… במקום לגייס אותן לטובת המהלך – הקליפ עושה להן "תפסתי אתכן על חם". לא רק שאיבדנו מובילות דעה כריזמטיות, אני חוששת לגורלן וטוענת שהאלימות נגדן התחילה בקליפ הזה. ולכן – לפעמים, גברת וולוך היקרה, קורה ששופכים את התינוק עם המים. כדי להפחית אלימות אי אפשר לנהוג באלימות.

אמרו את ה לפנינו מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג. ונלסון מנדלה. אלימות תנוצח על ידי אי אלימות. רק באמצעות התעלות על האלימות והכעס נוכל לנתב את האנרגיות הנכונות כדי לנצח את האלימות בצד העוין. אזכיר פה אנקדוטה שמוזכרת בספרו של ארון גאנדי, נכדו של גאנדי, the Gift of Anger, שם הוא מספר על נער שבתור עונש על התנהגות אלימה, הוכרח לעמוד ברחוב כשהוא לובש שלט שעליו כתוב "אני בריון. ציפרו אם אתם שונאים בריונים". אומר לנו ארון גאנדי כי הבריון האמתי בסיפור הוא ההורה שהכניס את בנו לסיטואציה הזו. "מהי בריונות", שואל גאנדי, אם לא שימוש בכוח שלך כדי להשפיל את האחר שנדמה לך שהוא חלש ממך?". אם נמשיך את קו המחשבה הזה, יש בקליפ הזה בריונות.

לדעתי הקליפ הזה עדיין מציג את הנשים במערומיהן בין אם כקרבנות או כמכחישות קרבנות. זה לא משנה. אני לא אוהבת אותו. הוא לא מגייס אותי הוא לא נעים לי בין אם קרן מור אמרה את זה ורק את זה או שדבריה הוצאו מהקשרם. אני מעדיפה למחוק אותו מתודעתי ובכל זאת ולמרות הכל להאמין שאפשר וצריך לקדם את התנועה נגד אלימות גברית בנשים ברמה המינית והלא מינית, על כל החזיתות. הנושא חשוב וחייבים לתקוף אותו, רק אחרת. וולוך, לא כיף לי לשמוע את הדיקציה המורתית שלך, תחסכי ממני את הכעס המיותר על גברים ותבדקי עם עצמך מה הם עוד עוללו לך, מלבד מה שאת רוצה להוקיע. לדעתי יש פה עוד דברים והם רק שלך. ואגב, אני מאד מקווה שהטור הנוכחי לא יגרום לך לרצות להיות אלימה כלפיי כי גם אם לא אהבת, אבוד לך…

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן בחסות

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 קבוצת המזבלה + מנהלי שיווק מצייצים