תמונה: צילום : דנה אופיר. איפור/ שיער : מורן אוחיון

מאחורי המקלדת: הכירו את ליבית אבן פז כותבת הבלוג "מפרגנת"

הכירו את ליבית אבן פז כותבת הבלוג "מפרגנת"

הפעם בחרנו לראיין את ליבית אבן פז – כותבת הבלוג "מפרגנת".

רצינו לראות את "מאחורי הקלעים" של מי שכותבים תוכן באופן שיטתי וקבוע מתוך מטרה להעביר מסר לקהל היעד. בשיחה עם ליבית ביררנו מה הניע ומניע אותה לכתיבת הבלוג.

הבלוג של ליבית מזמין אותנו להסתכל על עולם התיאטרון ולהתחבר אליו מנקודת המבט של ליבית.

אנחנו כאנשי "שיווק" חייבים להכיר כותבי "בלוגים" בוודאי בלוגרים שכותבים על תחומים שקשורים לתחום הפעילות שלנו .

הם  יכולים לסייע לנו ל"נטר" את הדופק ולהכיר את השיח ברשת לגבי נושאים שונים וכן לסייע לנו בהעברת המסרים שלנו לקהל היעד שלנו .

שתפי אותנו ברקע המקצועי שלך : מי את? מה התפקיד שלך ? מה הזיקה שלך לעולם התיאטרון ?

שמי ליבית, אני בת 48, אימא לבחורה מהממת בת 28. ביומיום שלי, אני מנהלת התפעול של תיאטרון הספרייה ברמת גן. את עולם התיאטרון גיליתי כשלמדתי בתיכון החקלאי בפרדס חנה, הייתי תלמידת מגמת ספרות תיאטרון, כשהתיאטרון "הולבש" עלי בלי שארצה אותו. אף פעם לא עניין אותי יותר מידי.

כשפניתי למחנכת וביקשתי ללמוד ספרות, בלי התיאטרון, היא אמרה לי "תיכנסי רק לשיעור אחד, אם לא תסתדרי – נראה מה עושים" וכמו שכתוב באגדות, נכנסתי לשיעור הראשון ובשבריר שנייה התאהבתי לגמרי במורה לתיאטרון ובעולם שהוא פתח בפניי. במסגרת המגמה היו לוקחים אותנו לראות הצגות בבית צבי ושם התאהבתי ממש.

שנים הייתי צופת תיאטרון נלהבת, נוסעת ממקום מגוריי במושב לעיר הגדולה ובחזרה, פעמיים בשבוע לפחות.

למדתי 3 שנים כתיבת דרמה ובמסגרת הזו עלה מחזה שכתבתי בצוותא, בהמשך, לפני כ 6 שנים העתקתי את מקום מגוריי לרמת גן, במטרה להיות קרובה יותר לתיאטראות ובשנה הראשונה למגוריי כאן, עלה עוד מחזה שכתבתי, במסגרת פסטיבל "צו קריאה" של צוותא. לפני כמעט 4 שנים, התחלתי לעבוד בתיאטרון הספרייה (שהוא תיאטרון הבוגרים של בית צבי, המקום שבו גיליתי את עולם התיאטרון).

איך נולד הבלוג "מפרגנת" ?  כיצד את בוחרת על מה לכתוב ?

את "מפרגנת" פתחתי לפני שמונה שנים, כשבמסגרת שיחה עם חברה, היא אמרה לי "למה שלא תרכזי את כל הדברים שאת כותבת על הצגות במקום אחד? זה ייצור באז גדול".

עד אותה תקופה, כשהרגשתי צורך לכתוב על הצגה שהותירה בי רושם – כתבתי פוסט בפייסבוק, כתבתי ב"קפה דה מרקר" פה ושם, אבל הרעיון שלה הדליק אצלי משהו ואכן זה מה שעשיתי.

איך את בוחרת על מה לכתוב? זה פשוט מאוד,  אני כותבת רק על מה שאני אוהבת.

איך אני יודעת על הצגות חדשות? אני עוקבת אחרי פרסומים של התיאטראות ולרוב מוזמנת על ידי הדוברות, או היח"צ שלהם לבוא לראות. הרבה מאוד מהחברים שלי הם בתחום והם מזמינים אותי בעצמם

בתור מי שמנהלת את הבלוג – האם תוכלי לתת עצות כיצד נכון לשווק תיאטרון ?

אני חושבת שהיום, בתקופה שבה אנחנו חיים, הקהל "סומך" על המלצות של אנשים וחוויות אישיות, הרבה יותר מעל ביקורות "מקצועיות" ולכן אני חושבת שאנשי השיווק של התיאטראות צריכים לייצר שתפ"ים עם בלוגרים ועם אנשים "מהשורה" שכותבים על תיאטרון ולהשתמש בדברים שהם כותבים כדי לשווק את ההצגות.

מי קהל היעד שלך ?

אנשי תיאטרון, בעצם כל מי שרואה תיאטרון, כל מי שרוצה לראות ולא יודע מה והכי הכי – אוהבת שאנשים שלא היו חשופים לתיאטרון בכלל, קראו דברים שכתבתי, התחילו לראות והתאהבו.

מה לדעתך הכוח של הבלוג ?

האג'נדה של הבלוג מאוד ברורה. אני כותבת רק מילים טובות. רק על מה שאני אוהבת וזאת מתוך האמונה שכמו שלכל סיר יש מכסה, כך לכל הצגה יש את הקהל שלה. אני אנטי מבקרים וחושבת שרובם מונעים מתוך פוליטיקה ומתוך רצון "למכור" (ידוע שמילים טובות מוכרות פחות מלכלוך וצהוב) ומעטים מהם אוהבים את המדיום שעליו הם כותבים. אני כותבת המלצות, לא ביקורות, אמנות היא משהו שאי אפשר לבקר בעיני, שכן היא בעיניי המתבונן ולכל אחד מאיתנו – עיניים שונות שרואות דברים שונים. אני חושבת שזה הכוח האמיתי של הבלוג. אני באה בטוב. אני כותבת בגובה העיניים, בלי להתפלסף ובלי להתחכם, אני חושבת שאנשים מתחברים לזה.

אילו תגובות את מקבלת ? מה התגובות הכי מעניינות שקיבלת ?

רוב התגובות שאני מקבלת, הן אוהדות ומלאות הערכה, אבל חייבת להגיד שיש פה ושם תגובות שמפתיעות אותי. לדוגמא – לא מזמן, קיבלתי תגובה מאיש תיאטרון מאוד מוכר ש"נכנס" בי על משהו שכתבתי על אחת מההצגות בקאמרי, כתב שאני כותבת בצורה לא מקצועית (אף פעם לא אמרתי שאני מקצועית), בצורה לא מדויקת ומפרגנת בלי פרופורציות – ברגע הראשון התגובה הזו השאירה אותי בהלם ולאחר כמה דקות ונשימה עמוקה, עניתי לו בצורה רגועה והגיונית, שכל מהות הבלוג היא פירגון, שאני כותבת רק על מה שאני אוהבת, בעין לא מקצועית, אבל מאוד אוהדת ושנראה לי מאוד מוזר שאדם עסוק ומקצועי כמוהו, "מבזבז" מזמנו היקר, כדי להיכנס לבלוג שהוא לא מקצועי ומהימן בעיניו ואף להגיב.

מה זה אומר לשווק תיאטרון בעידן קורונה / פוסט קורונה ?

וואו. שאלה מצוינת. אני חושבת שעולם התיאטרון (והתרבות בכלל) ספגו את המכה הכי קשה בימים של הקורונה (שאגב אנחנו לגמרי עדיין בתוכם). קשוח מאוד בימים האלו, לגרום לאנשים לבוא, לשהות בחדר סגור עם עוד 100 אנשים או יותר. הפחד עדיין מורגש, החששות קיימים. המזל הוא שמהצד השני, גם הרעב מורגש, הרצון של האנשים לצאת מהבית ולנשום קצת תיאטרון.

את חוגגת 8 שנים לבלוג – מה התכניות להמשך ? האם יש לך תכניות להמשך ?

בגדול המטרה היא להמשיך בדיוק אותו דבר, לשתף את קהל הקוראים בחוויות שלי מעולם התיאטרון ולחשוף אותם לעולם הקסום הזה. בנוסף, להגדיל את מעגל הקוראים ולהגיע לכמה שיותר אנשים.

איך את מגדילה את התפוצה של הבלוג שלך ?  

התפוצה של הבלוג גדלה מפה לאוזן (ואני מתה על זה! אין פוסטים ממומנים, אין שום לייקים קנויים, רק תגובות ושיתופים של אנשים שקוראים).

האם את קוראת ביקורות של אחרים ?

אני לא קוראת ביקורות בכלל (למעט מקרים בודדים שנשוא הביקורת הוא אחד מהאנשים שהם חברים שלי ואז אני קוראת – ומתעצבנת 😉 ) לא אוהבת ביקורות, ולא אוהבת מבקרים.

מסר/טיפ/ תובנות שיש לך מנהלי שיווק בתחום התיאטרון / שיווק תרבות ?

השיווק הטוב ביותר הוא בחינם. חפשו את האנשים שבאים לתיאטרון וכותבים על תיאטרון, תאתרו את אלו שכותבים בצורה איכותית ובגובה העיניים, את אלו שאתם מתחברים לשפה שלהם ותייצרו עבורם במה בתיאטרון שלכם, תשתמשו במילים שלהם כדי לשווק את ההצגות שלכם ותנו להם מקום של כבוד – הם יעשו בשבילכם את העבודה.

שיעור חשוב שלמדת על עצמך?

"מפרגנת" היא אחד השיעורים הכי גדולים שלמדתי על עצמי, בכל הנוגע לאמונה עצמית, לנחישות, להליכה עיוורת אחרי מה שאני מאמינה בו. אם בתחילת הדרך הייתי בטוחה שזו תהיה הבמה הקטנה שלי שלתוכה אשפוך את כל מה שיש לי להגיד על תיאטרון, אחרי 8 שנים, הבייבי הזה גדל למימדים שלא צפיתי ולשיתופי פעולה עם אנשי תיאטרון, שחקנים ועם כל התיאטראות הגדולים.

בנימה אישית

הבחירה שלי לכתוב רק טוב, לא תמיד פשוטה, היא גורמת פה ושם להרמות גבה ולתהיות האם אני "באה נקי" ואיך זה הגיוני שאני תמיד מוצאת משהו טוב להגיד. אז קודם כל – לא, אני לא תמיד מוצאת משהו טוב להגיד, אבל אני בוחרת את הזמן, המקום והקהל שמולו אני אומרת את מה שיש לי. ארגז הכלים שלי כצופה מאוד מפותח ואני לא יכולה לשאת זיופים או קיצורי דרך.  אני עומדת מאחורי הבחירה שלי ואני גאה בה מאוד. אני באמת באמת מאמינה שיותר טוב ככה. יש דרך ומקום להגיד הכול וצריך תמיד לזכור שיש מישהו מהצד השני שקורא את המילים ולמילים יש כוח עצום לבנות או להרוס.

מילים לסיכום –יותר טוב בטוב!

לבלוג של ליבית 

יזום וראיון : עידית ברזילי ובוריס טישקו

המלצות תוכן