בטור הנוכחי אשתדל לשכנע אתכם שתם עידן האינדיבידואליזם שכבר זה זמן עושה קולות של פרידה. וזה מכבר אנו שומעים קולות חדשים של היותנו שייכים למארג אנושי מורכב וסבוך שהוליד תנועות חדשות, כלכלה חדשה, מחאה חדשה ותרבות חדשה, אך יתכן שזוהי שעתו הכי גדולה להגיד הנני פה. האורגניזם שכולנו – הוא.
מלצרית אוספת מהשולחן את ספל הקפה ששתית, היא מערימה צלוחיות על גבי צלוחיות ומניחה את הכפיות ביחד בתוך הספל. בהיסח הדעת היא מסדרת את המשקפיים על אפה ובאופן הכי טבעי ולא מודע היא מעבירה וירוס שאתה נושא, בלא ידיעתך, לעצמה, בלא ידיעתה. שניכם נשאים. בלא ידיעתכם. אנשים נורמטיביים מהשורה. עובדים למחייתם. יושבים או ממלצרים בבתי קפה. שניכם תפגשו במהלך היום, כל אחד מכם, עוד 45 איש. מתוכם 23 יידבקו ממך כי גם להם יש משקפיים שמחליקים על האף, או שמגרדת להם העין או שיסיתו שיער מהמצח או שילקקו אצבע כדי לפתוח שוליים של שקית ניילון אצל הירקן. מה שהיה בבוקר 2 נשאים שלא בידיעתם הפך עד אחר הצהרים ל – 48. וזה רק היום וזה רק שניכם. יש כמוכם, כאן ועכשיו מיליון. תעשו חשבון.
מגפה של נשאים א-תסמיניים (שלא יודעים שהם נשאים) מוגדרת כפנדמית. שזה יותר מאפידמית. זה הרגע הגדול של המתמטיקאים וזוהי שעתו הגדולה של הטור ההנדסי.
לטעמי אין מעבר לתיאור הלקוני הזה שום מציאות או הסבר או דעה שאפשר להתווכח אתה. ככה זה וככה זה מתפשט ועכשיו נשאלת השאלה מה, מכל האינספור תוכן שאנחנו חשופים אליו רלוונטי לנו ומה לא.
אפשר לחלק את התוכן לכמה קטגוריות
- זורי הפאניקה
נכון. יש אלמנט מפחיד. יכול להיות שהאויב מצוי בתוכנו בזמן שנדמה לנו שאנחנו מסתתרים ממנו. הפחד הכי גדול הוא לנעול את הבית ולגלות שהרוצח הספיק לחמוק פנימה ועכשיו זה שנינו זה מול זה. אפשר להיסחף ולדעתי זה נכון לפחד מווירוס שלא ברור איך ומתי הוא יתגנב לגופנו. לא צריך להיות היפוכונדר כדי לחשוש ממנו אז לעניות דעתי יש פה פחד ממשהו אמתי ולא חרדה מיותרת. מאידך, היות שאנחנו בנכה מפחדים פחד שהוא קיומי ולא פוחדים פחד פוסט טראומטי שמתייחס לאירועים שחלפו והשפיעו עלינו, אין צורך להפחיד אותנו יותר. זה מיותר וזה מעורר תהייה לגבי מניעיו של זורה הפאניקה. - הזחוחים
מאידך יש את הזחוחים שבעיני מייצגים התגוננות. זה הכי לא אינטליגנטי לברוח מהמציאות בתואנה ש׳סתם מנסים להפחיד אותנו׳. אם מישהו סתם מנסה להפחיד אותך – זה אמנם בעייתי אבל זה עוד לא אומר שאין מציאות. אם אתה מסרב להיסחף עם העדר המפוחד האם זה ישנה את המצב? האם הפסקה בתחילת טור זה על שני נשאים שלא ביודעין מצוצה מהאצבע? האם אין נשאים והכל בסדר ורק יש מאה חמישים חולים וכל השאר חפים מהווירוס? לדעתי הגישה הזחוחה מגוחכת ולא אינטליגנטית. היא הכי רגשית ולא רציונלית ומסמלת בריחה מהמציאות. אז לפעמים הקול שמכריח אותנו להירגע הוא הקול שמחביא את ההיסטריה הכי גדולה…אגב הסממן הכי בולט – יש הרבה ביקורת על הנערכים מפני הווירוס, על מי שתומך באסטרטגיית הבידוד. והביקורת הזו מסגירה את הלחץ המוכחש שלהם. - הכעס על הפוליטיקאים
אותי לא מעניין שביבי וליצמן מחפשים לעשות עלי סיבוב. אני רגילה לזה. בין אם זה ירי מעזה או מלבנון, בין אם זה ווירוס שעובר באפצ׳י – תמיד יהיו מי שינסו להרוויח מזה, להיטיב את מעמדם ולקבל נקודות זכות. תמיד. כל עוד יש דמיון בין החלטות פוליטיקאים בכל העולם, כל עוד יש דמיון בין ניתוחים של רופאים ומומחים מדיסציפלינות שונות – הרווח השולי של הפוליטיקאים לא מעניין אותי. כעס על הפוליטיקאים כשהוא מוגזם והופך לאייטם הולך ומתנפח אינו שונה מכל מנגנון הגנה אחר שתפקידו להסיח את הדעת ולהרחיק אותנו מהחרדות הקיומיות שלנו. חבל. החרדה הקיומית דווקא יכולה לשמש אותנו בעת הזו. אולי פה ושם אפשר להקשיב לה. - המומחים
נכון. כולנו יודעים יותר טוב ומתקיים ויכוח לכאורה על עובדות. זה כן אקספוננציאלי או לא. מערכת הבריאות כן תוכל להכיל או שלא. אפשר לעשות יותר בדיקות או אי אפשר. צריך מעבדה או אפשר לבדוק במקום. מומחיות משרתת את הצורך לשלוט וכששליטה מתחילה להיות שם המשחק ולא חלק מהמשחק – פירוש הדבר שמדובר בהתגוננות לא ממש יעילה מפני חרדה. כי היכולת שלנו לשלוט במצב אפסית וככל שנבין את זה, נצליח לפגוש את החיים טוב יותר. - תיאורית הקונספירציה
לצד הביקורת על הפוליטיקאים נערמת לה תיאוריה שלמה של קונספירציה. תיאורית הקונספירציה דומה לביקורת על הפוליטיקאים אבל היא יותר יצירתית כי היא פנטזיה פרנואידית מושלמת על כוונות זדוניות של קברניטי השלטון והמשק. על פי תאוריית הקונספירציה הכלה כל נועד כדי להסיח את דעתנו מעוולות שאי אפשר לפתור החל ממשפטו של ראש הממשלה, דרך המצב הכלכלי והביטחוני וכיוצא באלה. תיאורית הקונספירציה יכולה לפרנס אותנו עוד ועוד כי אין לה תקרה והיא מרגשת ויוצרת יקום מקביל שבו אין שום וירוס אלא רק מזימות. בסופו של יום היא משרתת את הפחד שלנו מהפחד ומהלא נודע והיא מאפשרת לנו אשליה של שליטה במצב. כי אם אכן הכל בסדר ורק מדובר בתחבולה אכזרית, אז אפשר להמשיך בשגרה ולא צריך לא להכיר בשום שינוי וודאי שלא צריך להתמודד אתו. תיאורית הקונספירציה נועדה לבטל את האפשרות שמשהו חדש חדר לסטרטוספרה שלנו ושהחיים עומדים להשתנות – אפשרות שאנשים פחות שבירים מסוגלים להכיל ולשקול. סיכון שאנחנו כנראה נצטרך להתמודד אתו. אלא שמטפחי תיאורית הקונספירציה ימשיכו להאמין ש business as usual וזה כנראה לא יביא אותם רחוק.
מה כן?
הווירוס בין אם הוא קיים בין אם לא, וכנראה שהוא קיים, מאלץ שינוי תפיסה. תפיסה זהותית של מי אני ומי שאנחנו. אני לא רוצה להיסחף לתורות רוחניות שמדברות על טבע שכועס ורוצה ללמד אותנו לקח. אני מנסה להישמר מהסברים פילוסופיים. אבל אין ספק שכבר הכל שונה מכפי שאנחנו רגילים ואין דבר יותר מפחיד מפרידה מהרגל.
הפוקוס העיקרי בשינוי אינו זה שאנחנו יושבים בבית ולא יוצאים לקולנוע או לתיאטרון או לריקודי עם. הפוקוס בשינוי הוא שינוי מהותי בתפיסת הזהות שלנו כאינדיבידואלים. משונה אבל דווקא הבידוד וההפרדה נועדו להבהיר לנו שאנחנו מארג. שכולנו אורגניזם אחד גדול שמעוניין להמשיך לחיות. בניגוד לחשיבה הקונקרטית שכדי לחוות שייכות צריך ללכת למפגשים חברתיים, זה ההיפך הגמור. אני לא יוצאת מהבית לא רק כי אני פוחדת להידבק מפלוני (ואני כן פוחדת להידבק מפלוני). אני לא יוצאת מהבית כי אולי אני זו שנושאת שלא בידיעתי את הנגיף ואם אשתה קפה והמלצרית תפנה את הספל עם הכפית ותסדר את המשקפיים – בסוף היום אדביק עשרות איש. אותם עשרות אנשים שיידבקו ממני הם למעשה חלק מהזהות שלי. הם ערבים לי כי יש בתוכם גם רופאים שאולי יצטרכו לטפל בי ובעוד שכמותי. יש בתוכם חולים שיתפסו לי את מכשיר ההנשמה שאולי אזדקק לו. יש בהם אנשים עם מחלות רקע שאחרוץ את גורלם ובאופן לא מודע או חצי מודע אסתובב כל חיי עם הידיעה שאולי הייתי חלק מהדומינו הקטלני הזה. אז כדי לצאת ממנו, מהדומינו הזה, ולא להיות הקרבן שלו ולא להיות חלק ממי שמחולל אותו, אני נוטה לקבל את ההוראה הפרגמטית להפחית מפגשים עם אנשים.
בשורה התחתונה זה לא טוב או רע. זה – זה. הטבע לא מלמד אותנו לקחים ואימא אדמה לא מענישה או מתגמלת אותנו. אנחנו חשים את המארג הזה מזה זמן. זה קשור להתחממות כדור הארץ והידיעה שרק יחד נוכל לשמור על הכדור. זה קשור לרשתות החברתיות ולתחושת הדמיון שלנו שנחשפת דרכן. ישנה שותפות גורל שהיא לא טובה או רעה. היא לא זחוחה והיא לא מנוהלת על ידי כוחות על. אבל כל עוד אנחנו לא חייבים – לא נתבונן בה. רק כאשר נגיע לפי תהום נוותר על הגישה האינדיבידואליסטית הנוחה שלנו ונסכים לחשוב אחרת. לא כי לדאוג לתחת שלי זה רע. זה טוב כל עוד זה אפשרי. מה שהקורונה עשה זה לדחוף אותנו לאותו קצה שממנו זה נראה קצת בלתי אפשרי להמשיך לחשוב רק איש איש על עצמו. בשלב הזה מדובר במגיפה. בשלב הבא אולי יקרו עוד דברים. דומינו חדש. מכיוון שאני מעדיפה להישאר סקרנית, אני אפילו לא מנסה להתנבא ולהיות העתידנית שאינני. אבל מה שבטוח – אנחנו יותר רקמה ממה שחשבנו. אנחנו יותר רשת או מארג מכפי שפעלנו – ואולי כדאי לקבל את זה כעובדה ולא כפילוסופיה. האידיאולוגיות יגיעו אחרי זה. עכשיו מתבוננים.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.
