׳רותי ברודו אשת קולינריה׳ אומרת הכותרת מעל רותי ברודו (אשת קולינריה).
בשלב הזה הפרסומת איבדה אותי כי היא מדברת אלי כאילו שאני מפגרת. כאילו שאני לא מבינה כלום ב׳קולינריה׳.
הדיון המושכל בחדר הישיבות האם להגדיר אותה כשפית (לא מספיק מדויק), כשופטת בתכניות ריאליטי (נמוך) או כבעלת מסעדות דגל (בורגני) נפתר באמצעות מושג קר, כוללני וטכני שאמור, אולי, לייצר סמכותיות ולהתחמק מתביעות. לצאת נקי בעולם שאמור להיות חם וביתי ורק לא סטרילי.
אבל זה עוד הרגע הטוב של הפרסומת כי משם היא מדרדרת.
בשני קליפים, אחד על רוקפור והאחר על גאודה, מדברת אלי רותי ברודו כאילו שכל חיי חייתי בפרובינציה מנותקת מהעולם, שגם לא יצאתי ממנה, נגיד, לעיר הקרובה לה.
כי להסביר לי מה זה גאודה ומה זה רוקפור, שתי גבינות שהן הכי אייטיז, זוהי התנשאות שמרחיקה אותי ולא מקרבת אותי לצלחת.
זה הרגע להזכיר את קפה אפרופו ואת קפולסקי ששלטו בכיפה בשנות העבר הרחוק, והגישו מעדנים ׳מוקרמים׳ (זוכרים?) או מטובלים בגבינת רוקפור (״כחולה״) כדי לתת לישראלי טעימה קטנה של פריז שאפילו אז כבר לא הייתה כה רחוקה.
אבל ב 2020 לבשר לנו שיש גבינות אשר אינן ׳גבינת עמק׳, שדורשות ׳חיך מתוחכם׳ זו ארוגנטיות.
הארוגנטיות הזו כנראה נסמכת על נתוני מחקר שגם הם טכניים וקרים ולא מפוענחים עד הסוף.
אולי, נגיד, ביקשתם, בסקר אינטרנטי, את הנחקרים, לשלוף מזיכרונם שמות של גבינות והם, רחמנא, לא הצטיינו בגאודה ורוקפור? הייתכן שאנשים לא קמים בבוקר וישר אומרים ״בא לי גאודה או קשקבל או מנצ׳גו״ אבל הם מכירים את הגבינות האלו? כי אולי כבר אין אף אחד במדינה שהוא באמת כל כך מנותק וקרתני כמו שנדמה לכם?
נעבור לפאנץ׳.
מילא שנדמה לך שאני לא מכירה את הרוקפור.
אני אמורה להתבייש בזה שזה לא טעים לי בטעימה ראשונה. אני אמורה להרגיש מחוץ לעניינים כי אמרתי ׳איחס׳ על עובש, ולכן, כדי לתקן את הפוזה שלי, ואולי גם כי אני קצת פוחדת מרותי, אני משנה את דעתי.
ואז אני אומרת ״טעים העובש הזה״.
שזה קצת יושב על הקלישאה ״טעים הח**א הזה״…
הבעיה שלי היא לא הבריף. זה בסדר ונכון לזהות את העובדה שיש דברים שלוקח זמן לאהוב. מה שנקרא ב״קולינריה״ ׳טעם נרכש׳. התובנה שיש טעמים שמתגלגלים במעין אמביוולנטיות ומפתיעים אותנו איננה שגויה.
אבל הפרסומת לגבינות הקולקשן סובלות מ attitude שחוסם אותי ולא מגייס אותי. קשה לי להזדהות עם זה גם אם אני כן מגיעה מהפרובינציה המנותקת שכל חיינו אכלנו בה רק גבינת עמק. ולא שמענו שיש עוד סוגים…
כדי לגרום לי להזדהות עם התובנה, צריך לוותר על פוזיציית ״סמכות – הדיוט״. לבטל את המעמדיות המאד לא נוחה הזו.
אם אתם חושבים שצריך לטעום כמה פעמים כדי לאהוב – לכו על זה. יש כל כך הרבה דברים בחיים שמתאהבים בהם במבט שני או רביעי. תסתכלו איזה יופי עשו שטראוס עלית עם שוקולד ספלנדיד שילדים מעוותים את פניהם כשהם טועמים אותו. אין פה מומחים ולא מומחים. אין סלבס ובכלל, יהיה נחמד אם תנובה תחזור לימים של לגדול בבית ישראלי כשהאנשים היו סתם אנשים והסיפור היה הגיבור, לא המפורסתם. אשת קולינריה. נו באמת. דווקא פעם אהבתי גאודה.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.
