עקבו אחרינו ברשת

קמפיינים

ג׳יפ פרו בתקופת קורונה // עטרה בילר

פורסם

ב-

מעטות הפרסומות שמצליחות לחבר בין סיפור המותג לבין רלוונטיות לתקופה העדכנית. הקלישאה המתבקשת ואפילו הנסלחת מזמינה את כל העסקים לא רק לצאת מדרכם ולמחול על תאוות המכירות וההתעשרות, אלא לעשות את הצעד לקראת האדם בבידוד, קרוב לוודאי אדם שחווה חרדה בריאותית, חרדה כלכלית ומצוקה מרחבית שלא לומר קלסטרופוביה. אלה הרוב. מעטים אלה שהם אדישים לחלוטין למצב אם כלל יש כאלה.

אבל זוהי השעה הקשה של הפרסום. מצד אחד המותגים חייבים להפגין נוכחות ולהביע אמפטיה אבל מאידך כל אייטם מתוקשר מעורר חשדנות וציניות. קשה לתקשר עם עם במשבר וכל מסר נשפט בזכוכית מגדלת.

אפשר לחלק את הפעילות השיווקית תקשורתית למי שממהר לצאת מעורו ומהנרטיב שלו, כדי להעביר את המסר שפיקוח נפש דוחה מותג. לדוגמא, בנק הפועלים וקוקה קולה. זה יפה ונחמד לשתף פעולה סביב עולם המוסיקה אך מה לבנק הפועלים ולמוסיקה מלבד העובדה שחשוב לו להיות בכל מקום בכל רגע? וכמובן ישנם המותגים שמשתמשים בערכי הליבה שלהם לטובת המצב. ג׳יפ הוא כזה.

הגריל הקדמי של הג׳יפ הפך להיות אייקון. בתור מותג שמקפל ערכים של הרפתקה וריגוש במרחבים פתוחים, הוא יוצא מדרכו ומדובב את ההישארות בבית. אבל הוא עושה את זה בלי לעזוב את הג'ונגלים והסוואנות ודרכי העפר אי שם בשטח. ג׳יפ שהשתמש בגריל הקדמי כדי להראות מאחוריו גם את רוח ההרפתקה וגם את ההרפתקן עצמו, שהוא נאה ומצליחן וראוי לחיקוי, משתמש באותו גריל גם עכשיו כשהוא מוצא מהקשרו. דרך גריל הג׳יפ אנחנו רואים קיר ואופני פעוט ואנחנו מבינים שהג׳יפ חנוי במוסך. יש שיראו בזה מעקה הדומה לגריל בחדר מדרגות. אפשר לפרש את הצילום הזה בכמה צורות אבל אין ספק שמה שניבט דרכו זה הבית בניגוד לoutdoor  הפראי. ג׳יפ משתתף אתנו בכללי הבידוד החדשים וזה נעים לדעת שהאקשן ויצר המסע מושבת למעננו. הסיסמא אומרת ״הנוף הכי טוב לימים אלה״ וקצת יותר בקטן off road. In house.  – למי שהיה לו ספק.

תמיד אהבתי את המותג ג׳יפ למרות שהוא שייך לרשימת הדברים שארכוש רק אם אהיה עשירה יותר. עכשיו אני מרגישה שהתקרבנו…

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

קמפיינים

ניתוח קמפיין: יס פלוס נועה קירל // עטרה בילר

פורסם

ב-

אחד מערכי הליבה של yes זה קודם כל אסקפיזם – מכל הבחינות. מקום וזמן וזהות. את yes צריך, לכן, לכתוב רק באותיות לועזיות – כי צריכת התוכן שלנו הייתה ונותרה מושפעת מהמסך הגדול הלא הוא הקולנוע ההוליוודי. שגם הקולנועים הלא הוליוודיים שאבו ממנו.

עם כל הכבוד לקולנוע מקור (ויש) והגאווה באהבת הקולנוע זר, נגיד, הונגרי או צרפתי או נורווגי, הגרעין הקשה של הבריחה אל תוך מסך הכסף הוא אמריקאי.

בתפנית פרסה חדה חוזרת yes לימיה הפרועים והפראיים כאייקון של חוויה קולנועית, הפעם עם מחווה גרנדיוזית ל׳שיער׳ ועוד בשיר let the sunshine in. זוהי הסצנה בה ברגר נקלע באל כורחו למדים, לקסדה ולשורות שמצעידות אותו למלחמה, בטעות, במקומו של קלוד, ובסופו של דבר למותו בשנת 1968. הסיפור של שיער מדמם, והיה אחד מהמסמכים הכי כואבים שעסקו במרד הסטודנטים נגד המלחמה. הסיפור של ברגר שנהרג בלי שהאמין במלחמה ורק רצה אהבה, משקף תקופה שלמה של התעוררות המין החופשי, הסמים (טימוטי לירי שהטיף לשימוש ב LSD ומוזכר גם הוא בשיר) והרוק נ׳ רול.  ״תנו לשמש יד״ עצוב ומצמרר וההיבלעות של החיילים, בשתי שורות ארוכות, בתוך הלוע החשוך של ההרקולס, מעורר הרבה אמוציות ומכאן התהייה האם לגיטימי לעשות בו שימוש ציני לטובת yes+ יותר מחמישים שנה לאחר מכן. כבר שמעתי שמדובר ב׳חילול הקודש׳ ואני רוצה לומר את דברי.

זה לא ששיער לא יושב אצלי על מקום שמתכתב עם שירים כמו אנחנו שנינו מאותו הכפר או באב אל וואד. אבל באמנות כמו באמנות, במיוחד כאשר מדובר בסרט אייקוני שהופק מזמן והפך לקלאסיקה, זה יותר ממותר. זה אפילו רצוי. אני לא יודעת מה מתכננים  yes לפעם הבאה אבל אני מאמינה שהם לא יבחרו להשתמש בגבעת התחמושת כדי לפרסם ערוצים ומסלולים. Yes אוהבים להרוג פרות קדושות אבל יש להם קווים אדומים. גיוס סצנת ׳תנו לשמש׳ לטובת הגיוס של נועה קירל לצה״ל הרג אותי מצחוק. מלבד כמה אייטמים כגון ׳אהבה בסוף הקיץ׳ עם עדן מאירי וסאטירה בארץ נהדרת לא שבעתי די מהגיוס המתפנק של המגה סלב לצה״ל. זה הרגע לעצור לרגע ולהגיד כמה מלים על קירל עצמה. לא משנה מה היא תשיר, היא זמרת של הבעה אחת – חתול שבע שליקק את השמנת מעל, ומשאיר את השאר בצלחת כי הוא לא. שמנת כלומר. ההבעה המרוצה של קירל על רקע תנו לשמש יד (שזו אותה הבעה כמו באהבה בסוף הקיץ) נפלאה וממגנטת. יש משהו כן ולא סובל ולא מתאמץ בקירל, וגם כשהיא רוקדת היא מחפשת את השורט קאט של התנועה, כי להרים מרפקים ולהחזיר אותם למקום אפשר גם בלי להזיע.

קירל הנהנתנית עושה את ׳שיער׳ עם כל הגינונים המלחמתיים, מסוקים, עלי בננה במונסון ורס״ר אמריקאי משפיל, לא לפני שהיא מגיעה לשם במטוס תובלה עגום, ומה שמעיב עליה זה רק דבר אחד – שההורים עשו yes+ כשהיא צריכה להילחם בחזית. השורה ״עיני אומה שלמה נלהבות צופות בדור הבא של הטלוויזיה׳ יושבת על facing a dying nation מתוך השיר המקורי ומחזיקה את אותו הכאב ורק על זה מגיע לפרסומת שנעבור לדום ונצדיע. הזמרת שרה חזק וטוב את השורות כשהאייליינר והגיחוך של מגיע לי לא משים ממנה לרגע.

בשעה חמש וחצי, שעת תחילת השידורים, נגמר הכישוף והיא הולכת לצפות ב yes+ והלוחמים עונים לה ״ביי״ בטון תל אביבי מתפנק, והפתוס הקרבי מתפורר ומתפוגג.

אז נכון, יש פה פומפוזיות אבל זוהי ההבטחה המקורית ביותר של yes – לאפשר לנו לברוח מאיפה שאנחנו למקומות רחוקים, וממי שאנחנו לדמויות שונות מאתנו וגדולות מהחיים, שהרי לשם כך נברא הקולנוע ולא לגרם אחד פחות מזה.

הפרסומת אמנם מציעה פריצת דרך טכנולוגית שמאפשרת חווית צפייה משודרגת, אולם כתב היד הנאמן של המותג מבצבץ כשהוא משתמש בחומרים ישנים וחרוטים בזיכרון הקולקטיבי. ככה יש לנו קוקטייל נאות בין המוכר ללא ידוע, המנחם יחד עם המרגש. כמו שפרסומת צריכה להיות.

קליפ let the sunshine המקורי:

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על התשואה.

 

 

 

 

המשך קריאה

קמפיינים

ניתוח קמפיין Milucca nails // עטרה בילר

פורסם

ב-

בתוך בליל פרסומות ״נעבור את זה יחד״, ״לחוד אך יחד״, וכעת מכת ה –  “back to…” – בולטת פרסומת למותג מילוקה שמרגיש שמותר לו לחיות בלי הקשר כזה או אחר למשבר הקורונה.

מילוקה החליטה לתת במה לציפורניים, הדבר הזה שכבר שולט בנו שנים רבות, ומנהל את שפת הגוף שלנו, עולה לנו הרבה כסף ומקנה לנו הרגלי ביקור קבועים אצל המניקוריסטית.

הציפורניים זה העניין הזה שלמרות שהוא בקצות האצבעות, הוא הפך לעיקר. עבד כי ימלוך, והוא ולובש צורות יותר ויותר קיצוניות. כי ככה זה שהזניחו אותך שנים ופתאום אתה רוב.

אז ללא שום קשר לרוח התקופה, מילוקה החליטה להוציא את הציפורניים מהארון ולאפשר להן לומר את דברן. יש לנו צפורניים ארוכות וקצרות, מאויתות ומאוירות. רקדניות בלט, אלגנטיות וגותיות, זהות ומגוונות. מה לא.

יש ציפורניים שורטות ויש משובצות, ויש כאלו שכתוב עליהן, רחמנא ליצלן, WTF שזה קצת גס, ציפורניים עם כתב ברייל, עם פסים זוהרים ולדעתי – כתבי חידה נסתרים שרק הטובים יידעו לפענח. יש flashy  ויש trashy והיד נטויה.

ציפורניים זה שפה שלמה ומילוקה מזמינה אותנו להתחיל לדבר ציפורניים, כי יש להן הרבה מה לומר וכנראה שגם לנו.

הסיסמא just nail it היא לא הסיסמא הכי, איך לומר, חדשנית בשטח, אך מצד שני, אין פה יומרה להשעין את כל יהב הציפורניים עליה. יש כל מיני באזים נחמדים כמו  yes nails no nails, ויש את nails before males שמופיע ברשתות החברתיות. וזה נכון. כי לפני הזכרים יש לנו כמה וכמה סידורים שלא קשורים אליהם.

הפרסומת נהדרת וססגונית, מוזיקלית ואסטטית ונותנת פתחון פה למיעוט שהיה מוחבא ונדכא, וגם אם לא – תמיד ניגן כינור שני לצד אביזרים יותר מרכזיים. אז עד כאן.

 

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

המשך קריאה

קמפיינים

גבינות קולקשן של תנובה עם רותי ברודו // עטרה בילר

פורסם

ב-

׳רותי ברודו אשת קולינריה׳ אומרת הכותרת מעל רותי ברודו (אשת קולינריה).

בשלב הזה הפרסומת איבדה אותי כי היא מדברת אלי כאילו שאני מפגרת. כאילו שאני לא מבינה כלום ב׳קולינריה׳.

הדיון המושכל בחדר הישיבות האם להגדיר אותה כשפית (לא מספיק מדויק), כשופטת בתכניות ריאליטי (נמוך) או כבעלת מסעדות דגל (בורגני) נפתר באמצעות מושג קר, כוללני וטכני שאמור, אולי, לייצר סמכותיות ולהתחמק מתביעות. לצאת נקי בעולם שאמור להיות חם וביתי ורק לא סטרילי.

אבל זה עוד הרגע הטוב של הפרסומת כי משם היא מדרדרת.

בשני קליפים, אחד על רוקפור והאחר על גאודה, מדברת אלי רותי ברודו כאילו שכל חיי חייתי בפרובינציה מנותקת מהעולם, שגם לא יצאתי ממנה, נגיד, לעיר הקרובה לה.

כי להסביר לי מה זה גאודה ומה זה רוקפור, שתי גבינות שהן הכי אייטיז, זוהי התנשאות שמרחיקה אותי ולא מקרבת אותי לצלחת.

זה הרגע להזכיר את קפה אפרופו ואת קפולסקי ששלטו בכיפה בשנות העבר הרחוק, והגישו מעדנים ׳מוקרמים׳ (זוכרים?) או מטובלים בגבינת רוקפור (״כחולה״) כדי לתת לישראלי טעימה קטנה של פריז שאפילו אז כבר לא הייתה כה רחוקה.

אבל ב 2020 לבשר לנו שיש גבינות אשר אינן ׳גבינת עמק׳, שדורשות ׳חיך מתוחכם׳ זו ארוגנטיות.

הארוגנטיות הזו כנראה נסמכת על נתוני מחקר שגם הם טכניים וקרים ולא מפוענחים עד הסוף.

אולי, נגיד, ביקשתם, בסקר אינטרנטי, את הנחקרים, לשלוף מזיכרונם שמות של גבינות והם, רחמנא, לא הצטיינו בגאודה ורוקפור?  הייתכן שאנשים לא קמים בבוקר וישר אומרים ״בא לי גאודה או קשקבל או מנצ׳גו״ אבל הם מכירים את הגבינות האלו? כי אולי כבר אין אף אחד במדינה שהוא באמת כל כך מנותק וקרתני כמו שנדמה לכם?

נעבור לפאנץ׳.

מילא שנדמה לך שאני לא מכירה את הרוקפור.

אני אמורה להתבייש בזה שזה לא טעים לי בטעימה ראשונה. אני אמורה להרגיש מחוץ לעניינים כי אמרתי ׳איחס׳ על עובש, ולכן, כדי לתקן את הפוזה שלי, ואולי גם כי אני קצת פוחדת מרותי, אני משנה את דעתי.

ואז אני אומרת ״טעים העובש הזה״.

שזה קצת יושב על הקלישאה ״טעים הח**א הזה״…

 

הבעיה שלי היא לא הבריף. זה בסדר ונכון לזהות את העובדה שיש דברים שלוקח זמן לאהוב. מה שנקרא ב״קולינריה״ ׳טעם נרכש׳. התובנה שיש טעמים שמתגלגלים במעין אמביוולנטיות ומפתיעים אותנו איננה שגויה.

 

אבל הפרסומת לגבינות הקולקשן סובלות מ attitude שחוסם אותי ולא מגייס אותי. קשה לי להזדהות עם זה גם אם אני כן מגיעה מהפרובינציה המנותקת שכל חיינו אכלנו בה רק גבינת עמק. ולא שמענו שיש עוד סוגים…

 

כדי לגרום לי להזדהות עם התובנה, צריך לוותר על פוזיציית ״סמכות – הדיוט״. לבטל את המעמדיות המאד לא נוחה הזו.

 

אם אתם חושבים שצריך לטעום כמה פעמים כדי לאהוב – לכו על זה. יש כל כך הרבה דברים בחיים שמתאהבים בהם במבט שני או רביעי. תסתכלו איזה יופי עשו שטראוס עלית עם שוקולד ספלנדיד שילדים מעוותים את פניהם כשהם טועמים אותו. אין פה מומחים ולא מומחים. אין סלבס ובכלל, יהיה נחמד אם תנובה תחזור לימים של לגדול בבית ישראלי כשהאנשים היו סתם אנשים והסיפור היה הגיבור, לא המפורסתם. אשת קולינריה. נו באמת. דווקא פעם אהבתי גאודה.

 

עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.

 

המשך קריאה

חדשות

לראשונה: 3 חברות האשראי מתאחדות לקמפיין משותף

פורסם

ב-

בעקבות המצב- מתאחדים. לראשונה זה קורה: 3 חברות האשראי בישראל חברו יחדיו לקמפיין משותף למען עיגול לטובה. ימים לא שגרתיים – מולידים מהלכים לא שגרתיים: ישראכרט, מקס וכאל יצאו במודעה משותפת הקוראת לציבור הרחב להצטרף לעיגול לטובה

משבר הקורונה מעמיד אתגרים רבים עבור העמותות החברתיות, אשר כורעות תחת הנטל ופועלות יום וליל בכדי להמשיך ולסייע לאוכלוסיות בסיכון. כדי לסייע ולתמוך בעמותות – נרתמו יחדיו שלוש חברות האשראי  לקריאה משותפת להצטרפות לעיגול לטובה כדי לסייע לארגונים החברתיים המוצאים את עצמם במציאות של חוסר ודאות כלכלית.

עיגול לטובה הוא פרויקט ייחודי שהוקם בשיתוף שלוש חברות האשראי, ישראכרט, מקס וכאל, המאפשר לכל אדם לתרום את עודף האגורות של כל עסקת אשראי לעמותות לבחירתו, המנגנון מאפשר תזרים יציב של תרומות לעמותות ועד היום הועברו דרכו מעל ל 63 מיליון ₪ לכ 200 עמותות.

לאור המשבר, שלוש החברות המתחרות שילבו ידיים והתאחדו לראשונה לקמפיין משותף בשילוב הפרזנטורים: יובל סמו מטעם ישראכרט, שחר חסון מטעם מקס וליאת הר לב מטעם כאל.

הקמפיין עתיד לצאת בפרסום דיגיטאלי ועיתונות.

על עיצוב הקמפיין הופקד משרד הפרסום 361 מעלות החממה לקריאיטיב, המלווה את עיגול לטובה מאז 2019 במסגרת פרו בונו וזה מהלך הפרסום המשמעותי השלישי שיוצר עבור העמותה, אחרי קמפיין בחירות מוצלח בו לקחו חלק אנשי ימין ושמאל לתמונות משותפות.

 

עיגול לטובה הינה עמותה ללא מטרת רווח המאפשרת לעגל עסקאות בכרטיס האשראי לשקל הקרוב והאגורות שמתעגלות עוברות לתרומה לעמותות לפי בחירה מתוך רשימת העמותות שחברות בארגון אשר מתעדכנת בכל שנה. לפרטים נוספים: נועה עמית 050-3003230, noa@igul.otg.il

המשך קריאה

פופולארים לאחרונה

מנהלי שיווק מצייצים © 2015-2020