לכבוד יום הילד הבינלאומי קיבלו כמה וכמה הורים, בתוכם סלבס ואיך לומר, אנשים מסוציואקונומי גבוה, בוקס ישר לבטן. הם הגיעו לתערוכת צילום על הנושא "ילדי רחוב", שזה ללא ספק אירוע תרבותי אמנותי מסוג מסוים, אבל מצאו את עצמם חשופים לאירוע מסוג לגמרי אחר. על הקירות, בסיועו של זיו קורן ומשרד הפרסום אדלר חומסקי, בוימו תמונות של ילדים מלוכלכים זרוקים ברחוב, מחפשים בפחי אשפה וגרים על ספסלים. מדובר בויז'ואלים מוכרים ושכיחים של ילדים בסיכון שנודדים מחוץ לרדאר, בין הצללים, אלא שב-double take קלט כל הורה והורה כי זה הילד שלו בצילום. בום.
השורה התחתונה – 14,000 ילדים שהם הומלסים (חסרי בית), חשופים לאלימות, אונס, רעב, קור, פשע וסמים – מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה, מחוץ לסטראוטיפים ש'נוח' ו'מתאים' לנו לדמיין. ויפה שעה אחת קודם לפורר את חומת ההכחשה. 'לי זה לא יקרה' כבר לא מחזיק מים כי הילדים הנודדים הם בדיוק כמו הילד של כל אחד מאתנו. המסר נמסר באופן בוסרי, ללא רחמים למבקרים המדושנים, והדמעות שניקוו בעיני כלם שירתו את הקונטרסט הבוטה – בין מעמדם הכלכלי והחברתי, והביטחון המדומה בו הם מתענגים, ולבין הסיכון הממשי שדבר כזה עלול לקרות לילד שלהם. במילים אחרות, "זה קורה במשפחות הכי טובות" ואין דרך טובה ממראה עיניים לעורר רגשות ומודעות, ולהניע לפעולה.
ברגע מסוים אפשר לומר שקבוצה גדולה ומשמעותית של אנשי מפתח היו כחומר ביד היוצר. כמובן שמדובר במהלך של בית השנטי שלא רק נותן בית לכאלה ילדים, אלא גם מעטפת טיפולית, עד כמה שידו משגת, וכנראה שידו לא משגת את כל מה שהילדים האלה צריכים. אנחנו קוראים על סלבריטאים עשירים בהוליווד שנכנסו למכוני טיפול וגמילה מאלכוהול או סמים או נוגדי דכאון ומדמיינים כמה זה עלה להם. כשמדובר בהחזרה למעגל החיים – זה "הביוקר".. כל ילד רחוב זקוק למעגלי טיפול ותמיכה שעולים הרבה כסף, לא הכל יכול להישען על מתנדבים. ולשם כך התכנסנו.
מה וכמה הם תרמו, ומה על הפרק? ניסיתי לברר ברשת אבל ללא הצלחה. יהיה נחמד לשמוע מטל ריבן והצוות המורחב מה הוליד יום.
