הפער הכואב בין מציאות לפנטזיה נלכד היטב בקליפ החדש של אדלר חומסקי & ורשבסקי הקרוי "חומר למחשבה" עבור בזק בינלאומי. הסרטון נועד להציף את המודעות לבריונות ברשת, למרות שהמותג בזק בינלאומי, מתפרנס מהרשת. הסרטון בא להדגים לכולנו עד כמה היא מתרחשת בבתים שלנו – מתחת לאף אבל מאד מאחורי הגב. כי בריונות ברשת זה אויב שקט וחמקמק שקשה להילחם בו, במיוחד אם אנחנו ילדים.
בריונות ברשת זה לא בהכרח דרמה. זה לא איומים קולניים, תמונות עירום או קללות בוטות. בריונות ברשת היא חיה חמקנית וארסית כמו נחש שזוחל חרישית בתוך העשבים, זומם להקיש אותנו. שיימינג, הלשנה על השיימינג ופתיחת קבוצות "על מישהו" – כלומר – החרמה הרמטית של אדם – אלה האויבים החדשים שמחלחלים לכל מחשב, לכל סלון, לכל משפחה. קשה מאד לשים את האצבע על הבריונות, כי לך תאתר קבוצת וואטסאפ שרק אתה לא חבר בה. לכן קשה לנסח תלונה ברורה במיוחד אם אתה ילד. ועל זה בדיוק הקליפ.
בדומה לקרבנות אונס והטרדה מינית, קשה מאד להבין שאני חף, וזה לא מגיע לי. השטח האפור מאוכלס בילדים שמאמינים שהם לא בסדר, שהם 'הזמינו את זה', שהם 'הלשינו' ולכן מגיע להם. מה שמצוין בקליפ הוא ההבדל הצורם והמכאיב בין המציאות לפנטזיה. במציאות ניגש הילד לאביו, מוטרד אבל בסופו של דבר מתקפל ומבטל את מה שרצה לומר. אולי כי אין לו מלים לתאר את ההרגשה שלו ואין לו מספיק כלים לנתח את המצב. הוא לא באמת יודע לנסח מה מציק לו. המכות שהוא חוטף הן מכות יבשות. שלא ניכרות ונדמה לו ולו לרגע שאולי הוא מדמיין. הוא פונה אל אביו אבל מתחרט.
מה שהיה אמור לקרות, ואינו קורה, זה ילד שפונה לאביו בפניה נסערת, מתאר לו את חומרת הבעיה, מסביר לו את הסיכונים המאיימים עליו ומבקש ממנו לעזור לו, לקחת אחריות, לספוג את האש, להגן עליו, לשמור עליו. המסר ברור. השיחה מהסוג הזה לא קורית במציאות. לילדים אין את המסד הנפשי והרגשי להכיל את המורכבות האכזרית של הבריונות ברשת. הם לא יכולים לפתח את הפרספקטיבה הנדרשת כדי לזהות את הבעיה, לנבא את האיום ולפעול למניעתו. בדיוק לשם כך זועק הסרטון להורים להתנער מהאדישות (לשים לרגע בצד את השלט של הטלוויזיה) ולהפוך ערניים ומעורבים בחיי האינטרנט של הילדים שלהם. כי בה במידה שהיא מנגישה להם הרבה דברים טובים, היא גם חושפת אותם לסכנות שיש למנוע בעודן 'צעירות'. ויפה שעה אחת קודם.
