כבר ראינו לאורך השנים אינספור פרסומות שמתריעות על מתקפות סייבר מכל סוג שהוא, ועל פתרונות שמאבטחים אותנו מפניהן. זה ישן ושחוק ומחזיר אותנו לימי האנטי וירוס שנראים כל כך low tech שבאמת חבל ששם בזבזנו את תותחי הקריאטיביות שלנו. האויב שפולש לאינטרנט הביתי לבש צורות רבות, כוונות רבות וקהלי מטרה נבדלים. הוא שדד כסף, מידע ופגע בילדים, והצורך להישמר מפניו פשט ולבש צורות שיווקיות רבות.
בשורה התחתונה, כשהגיעה הבינה המלאכותית, קשה מאד לצפות שהקריאה ״זאב! זאב!״ תפחיד מישהו. מה גם שהבינה המלאכותית עצמה לא יורדת לרגע מסדר היום.
כבר ראינו אינספור אלתורים איתה ועליה, לרבות סרטים ופרסומות שנעשו על טוהרתה. וגם פה אפשר לזהות שובע, שלא לומר הימאסות.
הבינה המלאכותית עצמה מכפילה אמנם את יכולותיה תוך כדי כתיבת מלים אלו, וכנראה שלא ראינו כלום עדיין, אבל לעיסת הנושא בזירת המדיה והשיווק נהייתה מונוטונית.
אז איך הצליחו בזק, ועוד בעזרת שני סלבס מוכרים ולא מהיום, להדהים אותנו בעניין זה בדיוק?
שר המלחמה הסיני העתיק, סאן צו, זה שטבע את תורת האסטרטגיה, טען שבלי להכיר לעומק את האויב לא נוכל לבנות אסטרטגיה. וזה בדיוק מה שבזק עושים. חוקרים לעומק את האויב. במקרה שלנו, את הבינה המלאכותית.
הפרסומת של בזק הצליחה למתג את ה AI לטובת גיבוש אסטרטגיית לוחמה נגדה בין אם ידובר במגננה או מתקפה.
אז ככה. במשך כמה וכמה שניות חוזרת אלינו דמותו של דדי דדון הנכלולי שפורש בפנינו שיר תהילה ל AI על פי הלחן ״הלוואי״ של בועז שרעבי. עבור דדי דדון הבינה המלאכותית היא גם חברה וגם אויבת, בדיוק כמותו. נכלולית ולא צפויה. מכיון שדדי דדון נעדר גרם של אותנטיות, הוא נמשך לתעתועי ה AI כמו פרפר לאור. הצופה בבית נחשף גם ליתרונותיה אך גם לתחבולותיה האפלות, אבל רק הצופים בבית (ולפעמים עדי אשכנזי) נחרדים. כי דדי דדון מאושר עד הגג.
במשך כמה שניות אנחנו עדים לביצועיה של הבינה המלאכותית, רובם קלישאות שכולנו התנסינו בהן. המים שמחלחלים לפדלים של פסנתר הכנף, הסוסים שנצבעים בכל צבעי הקשת, השקנאי (או שחף?) שחוטף את כרטיס האשראי וכמובן עדי ואסי בסצנה המונית של ריקוד הודי.
בין לבין מושחל סיפור שככל שהוא קשה יותר – דדון זחוח ומנותק יותר. אותי זה הצחיק.
ה AI גם תפתור את בעיית הזקנה (עדי ואסי כפעוטות) אבל היא גם תגנוב לנו את הזהות (עדי משוכפלת כשורה של עברייניות במסדר זיהוי / אסי פולש לתיבת האי מייל / הציפור שודדת את כרטיס האשראי).
ה AI תעליל עלינו שיש לנו ילד שאין לנו – מאישה שלא היכרנו, אבל היא גם תפרנס אותנו (׳זה הולך לכיוון של פרסומת׳) וככה תעזור לנו לפרנס את הילד. שבעצם אין לנו מהאישה שלא הייתה.
הקליפ מלווה בלוק האבסורדי והמתאמץ להיות אמין של ה AI.
בתוך העולם הזה שהוא גם זוהר וגם מסוכן, גם מושך וגם פוגעני, בזק מבקשת להציע פתרון.
בדומה לדדי דדון, שכל מהותו ניזונה מחיוכים מזויפים ופאסאדה, גם הבינה המלאכותית היא, איך לומר, מלאכותית. היעדר האותנטיות שלה מושך אותנו ודוחה אותנו בעת ובעונה אחת ובזק מבינה שכדי להגן עלינו מפניה יש לנטרל גם את החשק שלנו לשחק עם אש.
במקום להיחשף שוב להאקר האפל עם המסכה וה Hoodie שמסמל את הסייבר הישן, האויב החדש יותר מתעתע, יותר מוסווה וקשה לזיהוי.
למרות שיהיו מי שיגידו שהקליפ הוא גימיק שמוציא בכישרון את דדי דדון מהאוב, אני חושבת שיש פה מלאכת מחשבת חכמה שבונה נרטיב לבעיה במטרה להעשיר ולהעצים את הפתרון.
עלינו להודות שחלק מהסכנה של הבינה המלאכותית חבויה בתוכנו. בזק ממצבת את עצמה כמותג שרואה אותנו, ומציע לנו לנטרל את מה שקשה לנו לשלוט בו. מבית ומחוץ.
נשמע כמו חארטה מוצרית על הייפ ה-Ai, שלא לדבר על השמדת השיר הרגשי הזה. בקיצור עטרה, ממך היינו מצפים לבקורת נוקבת יותר.