ניתוח קמפיין: PEPPER PAY // עטרה בילר

ניתוח קמפיין PEPPER PAY (מקאן) // עטרה בילר

ניסיתי. באמת שניסיתי. ולא הבנתי. נכון. ברור לי שאני לא בקהל היעד.

אני לא סטודנט שקונה פיצה יחד עם החברים שלו, ובכל זאת, ניסיתי ולא הצלחתי להבין בבת אחת ובאופן פשוט מה זה Pepper Pay.

קאובוי יושב בסלון. הוא לא קשור לכלום, וודאי שלא לשני החבר'ה על הספה. סבתא יושבת בין שני חברים שרואים משחק בטלוויזיה. והיא בכלל לא סבתא של אף אחד.

מתחיל טוב ומסתבך

זה מתחיל טוב. המתח בשיאו ואז קורה משהו מסובך מדי עבורי. הם שם כדי להבטיח שזה שחייב למי ששילם – ישלם לו. איך זה קורה? איך הדמות הלא קשורה שהופכת פתאום לאנימציה תשלם את החוב? אה, האם אנחנו, כאילו, "מעל" להסבר? כי להסביר זה לחלשים??

האם אני, שתמיד מטיפה לכך שמותג צריך להוביל אג'נדה ולא להתמקד במוצר – צריכה פתאום להבין מה ואיך משלמים עם  הקאובוי והסבתא או האריה ושאר האייקונים?

מסתבר שפשטות היא תנאי סף הכרחי להמריא למקומות פילוסופיים ומורכבים. עד שאני לא אבין איך התשלום הבין אישי, שלא עובר דרך אתר הבנק (כי לזה אנחנו רגילים), מתחולל, יהיה לי קשה ליהנות ולצחוק מהדאחקה, וגם אחרי זה נראה לי שהדמויות המגוחכות – מגוחכות, ומכבידות על פשטותו של pepper pay.

נכנסתי לאתר ולאפליקציה וגם שם נתקלתי בדיבור ה"חבר'המאני" הזה שמדבר אלי כאילו שהבעיה הכי גדולה שלי בחיים זה "לדבר על כסף", להיות חייבת כסף או שיהיו חייבים לי. אה, וגם ה"בעיה" הזו שקוראים לה "מזומן". מהבחינה הזו הרגשתי שנסעתי אחורה בזמן שלושים שנה לעידן של "ויזה יותר טוב מכסף". תשלומים אלקטרוניים או מגנטיים או דיגיטאליים קיימים הרבה, הרבה זמן.

יש קאובוי בסלון

החידוש של Pepper Pay יותר שפיצי מזה

החידוש קשור לאפשרות לעקוף את חשבון הבנק שלי ולהתרחק משפת הפיננסים לשפה של סמלים ושפה של אנשים. הוא קשור לאפשרות להעביר כסף שהוא לא רק הכסף הקטן שלא נעים לי לדבר עליו.

אבל הפרסומת מדברת אלי בעגה קטנונית ומפספסת בכך את, איך לומר, הכסף הגדול.

מיהם האנשים האלה שלשלם על פיצה זו הבעיה הכי גדולה שלהם בחיים, אבל שהם כבר יכולים לעשות pepper pay?

התשובה היא: ילדים שלפני רגע לא היה להם כרטיס אשראי ובעוד רגע לשלם על פיצה לחברים שלהם יפסיק להטריד אותם, כי ייכנסו בעיות יותר אקוטיות לחייהם. מדובר במגדר צר וזמני, בעוד שברור לכולנו שאפליקציה של העברת כסף ידידותית מאדם לחברו היא בעלת פוטציאל משמעותי והרבה פחות אינפנטילי.

של מי הסבתא הזאת?

תחושת החטאה בהסברת הערך המוסף

הבעיה המהותית שהמוצר פותר באמת (בניגוד ל'אי נעימות ולכסף מזומן – בעיות שנפתרו מאות פעמים בפתרונות קודמים) רחוקה ממה שהפרסומת מציגה. כמו כן הפיצוח הקריאטיבי מתאמץ להגיד משהו פשוט בצורה הכי מסובכת ומתחנפת.

הצעה שלי: הייתי מעצימה את נושא ה'חוב'. מדגימה חובות יותר משמעותיים שיש לאנשים כלפי אנשים – כזה שמדיר שינה מעיניו של החייב או זה שחייבים לו. הלוואות במאות ואלפי שקלים (היי, אתם עושים כאלה דברים pepper pay?) ונותנת תפקיד יותר ברור ופשוט למותג בין אם זה באמצעות הקאובוי, הסבתא, היוניקורן ושאר המצילים שנוצרו באפליקציה. אי אפשר גם להציב בעיה וגם להקטין אותה. זה מבלבל, ואי אפשר למזער את תפקידו של המותג ולשים אותו בפינה, חצי אמתי וחצי אנימציה.