מטומטם ומקסים בעת ובעונה אחת.
איל שני והבת שלו (״בוקר מנומנם בבית משפחת שני״) מנסים לפענח תעלומה ששני קוראת לה ״הפשעים שקרו בבית הזה״: שני שקי מונג׳ נעלמו בשלושה ימים.
במהלך החקירה סביב הפשע הנתעב מתחקרת הבת של שני – אולי זה אתה? שני מודה בחסר נוחות ״רבע שק מקסימום״.
כבר כאן צחקתי בקול. שאושיית הקולינריה יפלח לעצמו מזון חתולים?
ברור שזו השורה המכוננת בפרסומת. משם והלאה אנחנו נחשפים לשטויות משובחות ומצחיקות.
שני חושף את הצבה שלו שביצעה את ה״פשע״ במהלך הרצת פוטאג׳ ממצלמה הממוקמת בבית. הזוחלת המנוולת הזו הוא קרא לה והוא והבת נחרדים מהאכילה של מונג׳ בסתר שהרי מדובר בצמחונית.
השף והבת מודאגים ומצלצלים לשירות לקוחות של מונג׳ לוודא שכלום לא יקרה ל ״זוחלת״ (״צב סודני״) בעקבות זלילת מזון החתולים. זו הזדמנות לספר שהרכיבים טובים וחיוניים וגם צב יכול לשגשג מהם.
לצד הדאגה יש כעס ונזיפה. תחשבי טוב טוב על מה שעשית (אל תעשי את עצמך שאת לא מבינה״) נוזף בה שני ושולח אותה ״למלונה״. גם פה צחקתי. מי קורא למקום של הצב מלונה?
בתוך המלונה אפשר לזהות עוד שקי מונג׳ שהצבה אגרה והסתירה. ובזווית הפריים רואים את החתולה שאכלו לה, חולפת אגב ייללה חלושה (טוב היא לא אכלה ארוחת בוקר).
חשוב לומר ששום חיה לא נפגעה במהלך הצילומים.
חשוב לומר – אל תנסו את זה בבית (אל תכניסו צב ואם כן אל תתנו לו מונג׳ – נדמה לי שזה רק סרט)
וברצינות: החן התמהוני של שני, וביתו שזורמת אתו בסצנה התמהונית והילדותית הזו – עושים עבודה נהדרת.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
