כשאומרים ״ספונדליטיס״ מיד רוקעת הרגל בקצב הסירטקי, ו״יאסו!״ משתחרר מהגרון ללא שליטה.
טריפונס היה אייקון. מה זה אייקון? מוסד! בעצם אימפריה. התסרוקת המסורקת לאחור. פאות הלחיים. נעלי הפלטפורמה המוחבאות מאחורי מכנסיים צרות וגבוהות במותניים ומתרחבות ומתנפנפות במורד. אבל בעיקר התנועתיות הקטנה האלגנטית שרוצה לפרוץ בסירטאקי פרוע משולח רסן אבל מחזיקה את עצמה, כשרק מדי פעם נפלט איזה ״הופה!״ והבוזוקי נזרק אל מאחורי הגב, שם מצליח טריפונס לנגן עליו ב״נגינת ראי״.
כל דבר שנגמר באות סמך נשאב לטריפונסיוּת. ספונדליטיס של נובארטיס לוקחים בסיבוב את הטריפונסיוּת.
בזמנו אספרגוס, טוסטוס, אומניבוס – שלחו אותנו לפזז ביוונית. זה היה קטע שכזה. אם כך – מה אם לא ספונדליטיס ונובארטיס?
הקליפ עושה תפנית חדה מז׳אנר הפרסומות שנועדו להרים את המודעות לסימפטום או סינדרום, ז׳אנר שנעמד דום, מרצין פניו ומרכין ראשו בעגמומיות. כי מה יותר עצוב מאשר לגלות שלקינו במחלה כלשהי או שאולי אנחנו פוחדים לאבחן את עצמינו ולגלות שלקינו בה?
ספונדליטיס זה לא פיקניק. בדומה ל ספונדליטיס יש ספיינל סטנוזיס ואישיאס – רובם ככולם מלווים בכאבי שרירים, חוליות ומפרקים, אבל מה שבאמת חשוב זה שהם מסתיימים בסמך. בכך הם משתייכים למשפחת תסמינים טריפונסיים, ומצדיקים יציאה במחול יווני.
טריפונס או שהוא מודע למגוחכותו, או שלא. או שהוא צוחק אתנו עליו, או שרק אנחנו צוחקים ממנו. התוצאה היא אותה תוצאה – כמה שניות ארוכות של בידור שמעורר רחמים ונוסטלגיה בכפיפה אחת.
״איה וואי וואי הוא צורח איך כואב הגב שלו״.
משפט עילג בעברית בתחביר יווני.
יש לנו גיבור צעיר וחתיך, ולא עוד ״זקן שנראה טוב״, עליו שרה המקהלה היוונית, סליחה הזמר היווני, שכואב לו הגב. החולה העיקרי נראה בריא ולעומתו, יש לנו רופאה שהיא חתיכת טיפוס. פס כסוף בפוני. מאיפה הבאתם לנו אותה? מי המלהק הגאון שמיקם אותה באייטם? בשלב הזה אנחנו מבינים, מדובר באנימציה המשתמשת בדמויות אדם אמתיות…
אנקילוזינג ספונדליטיס, שר טריפונס, זה עניין כואב ומגביל מאד. ואנחנו רואים שלטגן ביצה הגיבור שלנו בקושי מצליח. אצל ה״פיזיותרפיטיס״ מקפלים לו את הרגל באופן לא הגיוני ומכאיב בעליל, וטריפונס, שמלווה את הסיטואציות כמו במחזמר טורקי או הודי, מחפש חרוז ותוקע ״ונפל לו הסרוויטיס״ – שזה מראה שאנחנו מתחילים סתם לרדת מהפסים ולעשות שטויות ביוונית, כמו לשבור צלחות.
אחרי הצגת הבעיה באופן הכי יווני ומגוחך, מגיע הפתרון. יש ללכת לראומטולוג שקולע בול. הרופאה כסופת הפוני שלנו נכנסת לקצב כשהיא מתופפת על צלחת כמו על תוף מרים. היא הראומטולוגית והיא תציע תרופה של נובארטיס לספונדליטיס רק שאסור לפרסם תרופה ולשם כך התכנסנו פה באירוע יווני במיוחד.
״המחלה שבה חליתיס עם השם הלא קליטיס״, שר לנו טריפונס מגובה בנגני חיזוק, לרבות אקורדיוניסט, שמתגברים את השיגעון היווני.
אם נהיה לרגע רציניים, מציף הקליפ הקומי תופעה של כאבי תופת משתקים בגב, והוא ממליץ על טיפול של חברת נובארטיס.
לא נובארטיס (במלעיל) מתפרץ טריפונס. ״נובארטיס (במלרע) הוא מצווה.
צחקתי מהקליפ יומיים. איך לא חשבו על זה קודם ומזמן – ל׳ייוון׳ דברים שנגמרים ביוד וסמך? איך לא הביאו את טריפונס בנעוריו? איך נגדעו נעורינו אנו ובוזבזו על תשדירי שירות עגומים ומרצינים, שמתארים בטון טראגי את ה״שירות לציבור״ הזה. תלכו להיבדק. תופי טימפני מהדהדים מאחור. מדמים את פעימות הלב ואת תקתוקו של הזמן.
אז באמת. למה לא עלינו על זה קודם?
מחלות שנשמעות כמו מופע רמבטיקו בסמטאות סלוניקי, למה בעצם לא לזרום אתן לשם ולהיפתח לאסוציאציות, אפילו שהן לא רציניות? למה לא לעשות צחוק כשאפשר? למה חייבים דרמה כשאפשר קומדיה? ומי אמר שאדם עם גב תפוס זה לא גם קצת מצחיק?
כותבת שורות אלו מרשה לעצמה כי גם לה יש סינדרום ביוונית קצבית שמקשה עליה לקשור שרוכים. אהבתי ונהניתי. פתאום אני מרגישה פחות מוזרה ובאופן פלאי – יותר מודעת. זה אפשרי. ומן הון להון נובארטיס נחקק במוחי. הפרסום כנראה עובד.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים. היא עושה שימוש במודל הנרטיב במטרה לאתר את התפקיד הייחודי של המותג, ולתרגם את יתרונו האסטרטגי לכדי כלי ניהולי אפקטיבי, כזה שמטפח זיקה בקרב השוק, בונה מערכת יחסים מניבה עם קהלי היעד ומאפשר החזר על ההשקעה.
