משפחת המורים (ארגון המורים)
אחרי שהתענגנו מיכולת המשחק של שני כהן בדמויות רבות שגילמה הן ב'ארץ נהדרת' והן כמזכירתו המטומטמת והמצחיקה של "שוקה" בפרסומות לביטוח ישיר, אנחנו מבינים שבגלגול הקודם שלה היא הייתה מורה. קביעה זו נאמרת למרות שהיא יודעת להיות פריחה, מזכירה מפונפנת וטפשה, מקפלת חולצות שלועסת מסטיק ואשתו של יעקב (ירון ברלד) שיושב בתחתונים מול הטלוויזיה וצועק "זה לא נכון !זה לא נכון! מי הוא חושב שהוא – אלן דילון?". מסתבר שעמוק עמוק ב DNA הגנטי שלה, שני כהן היא מורה בבית ספר. מהרגע שהיא מתחילה לדבר כמו מורה ומתמסרת לקלישאות ששמורות אך ורק למורות, אנחנו לגמרי שלה.
בשני הקליפים מציגה שני את ההטבות שארגון המורים מעניק לחבריו אבל היא לא מסוגלת להשתחרר מדיבור "מורי". לטעמי מדובר בפטנט נצחי. אפשר להמשיך את הקונספט הזה לנצח ולא להפסיק לצחוק.
"תשמרי לי את התיון" היא מבקשת בפתיחת הקליפ הראשון ואנחנו מתעלפים כי התה הוא משקה הדגל של המורים גם אם זה כבר מזמן לא תה אלא קפה. התה של המורות הוא אייקוני. נעבור לתסרוקת של שני המורה. קארה שמרני עם טאץ' כחלחל. צירוף של 'מורתיות' מסורתית יחד עם נגיעה פתטית להיראות אופנתית ואולי, בקטנה, להתנחמד נוכח התלמידים. זוהי בדיוק התסרוקת שאת חושבת שאת שיא הסטייל אבל כולם מבינים שאת "פסה" ובתוך העדר…
אשתדל להתאפק מלחזור על כל קלישאות הקליפ המעולות אבל אזכיר כמה. 'מה, זה ג'ונגל' מתייחס גם להטבה ממשית בחו"ל, אבל גם למטבע הלשון המורתי השגור. "למה בהתפרצות" – כשהיא מטיילת על רקע הר געש. כל מה שהמורה, שני כהן, עושה מעורר חשק ומסמל הטבה ממשית של ארגון המורים. אבל כמו מורה – היא לא יודעת ליהנות כי היא כל הזמן בתפקיד הנוזף והמחנך וזה מושלם.
מורות שכחו לדבר 'רגיל'. "ככה את יושבת גם בבית?" היא שואלת את חברתה לחוג יוגה שיושבת ישיבת לוטוס, וכשהיא עונה לה 'כן' פוקדת עליה שני "קומי!" – פקודה שאין אדם במדינה שלא שמע אותה על בשרו או על שכנו לספסל הלימודים (שכלל אינו ספסל אבל אנו עוסקים בקלישאות וזה כיף).
ההטבות הממשיות כוללות ייעוץ משפטי, תרופות, הלוואות בריביות אפסיות לקניית רכב, משכנתא לקנית דירה , משקפיים. ועוד. 'אני לא רוצה לשמוע הגה' אומרת שני לאיש המכירות של המכוניות כשהוא מדבר על הגה כוח. 'יש לי עיניים בגב' – בבדיקת ראייה כשהיא מסתכלת לכיוון הלא נכון ולוח האותיות מאחורי גבה. 'אנחנו לא נתחיל עד שלא תהיה פה דממה' לאיש מקצוע שקודח בקיר הבית. כמובן שהיא מחרימה לו את המקדח וממלמלת 'אתה תקבל את זה בסוף השנה'. והבוננזה: "לא, אני רוצה לראות עוד אצבעות" למניקוריסטית שעשתה לה ציפורניים.
כולנו אוהבים לצטט את הקלישאות שלא משתנות עם השנים ורק מתבססות יותר ויותר בזיכרון הקולקטיבי. אגב "הצלצול הוא רק בשבילי" בלט בחסרונו. אחד הטובים בעיני הוא "אתה הסנגור שלו?" – זה מה שמורות אומרות לילדים שמסבירים את התנהגות החבר ומגנים עליו. אלא שההטבה הממשית היא באמת ייעוץ משפטי.
איך הדבר הזה לא משתנה לא חשוב באיזו שנה או אזור בארץ מדובר! האסטרטגיה של מורים שלא מצליחים לבקוע מחוץ לקליפת ה'מורתיות' שלהם מעולה, מגבשת (את כולנו בכל גיל ומקום) ומצחיקה במיוחד כאשר זו משמשת פלטפורמה להצגה של הטבות שוות במיוחד ומעוררות קנאה בקרב כל מי שאיננו מורה (והשתוקקות להיות מורה בקרב מי שכן).
אז אם עוד לא הצטרפתם לארגון באמת "קומו". אני קמתי וכלום לא קרה כי מורה לא הייתי וכפי הנראה שכבר לא אהיה אבל אף פעם לא מאוחר לחלום. ואפרופו לחלום "איפה הראש שלך? מזל שהרגליים על האדמה" היה המשפט שהייתי רגילה לשמוע. הביאו את המשפטים, בואו נעשה אוסף ונעשה מהם מדורה בל"ג בעומר. מי תורן? שינקה את הלוח.
עטרה בילר היא אסטרטגית של מותגים שפועלת על פי מודל הנרטיב. עטרה מחברת את נרטיב המותג עבור ארגונים וחברות מכל סוג, והוא משמש אותם לטפח מערכות יחסים מניבות עם קהלי היעד.
