עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין "פסח" – רמי לוי // עטרה בילר

פורסם

ב-

תמיד טענתי שרמי לוי הוא גאון.

כשלקוחות אומרים לי "לפעמים מחיר זו אסטרטגיה" ועוד מביאים את רמי לוי כדוגמא – אני מתקנת אותם. מחיר כאסטרטגיה? מה פתאום! רמי לוי מביא משנה סדורה של חמלה ורצון טוב שיכולה לתת בראש למותגי צאן ברזל כמו נייק או אפל או קוקה קולה. הרי מותגים מיועדים לספק לנו לא רק סיבה לקנות אותם. הם מיועדים לתת לנו חמר למחשבה ולמעשה סיבה נקודה. סיבה להבין טוב יותר את עצמינו ואת החיים. למשל נייק עוזר לנו להבין טוב יותר שהפחד והרחמים העצמיים מכריעים אותנו, וכי עלינו לנצח אותם כדי לנצח בכלל. להיות מנצחים. אפל מקדם את אג'נדת הפשטות והידידותיות בין אדם לטכנולוגיה, ומציע לנו לא להתפשר. בין אם מדובר בלהתפשר על מחשב או טלפון נייד בין אם להתפשר על רעיונות ומחשבות בעולם שרוצה להקטין אותנו, לרבע אותנו, לבטל אותנו.

ואז צצה רשת ריטייל שקוראים לה בהתחלה רמי לוי ומאוחר יותר שיווק השקמה, וכולם צועקים "זול זול!" ונדמה שהנה באה הפשרה הגדולה. המקום שאנשים שמחפשים איכות לא הולכים אליו.

אז זהו שלא.

מתחילת השקת המותג 'רמי לוי' קיבלנו אג'נדה חברתית שמתכתבת עם הצדק החברתי והזכות של כל משפחה לאכול בכבוד ולשובע. במיוחד בצמתים משמעותיים כמו ארוחת שבת או ארוחת חג. בדיוק בגלל זה התפרסם ה'עוף בשקל' שהניף את דגל הרשת. לא כי מישהו חלילה הפסיד מזה או תרם את המזון לנזקקים. לא הייתה פה צדקה אלא שמירה על כבודה ושיעור קומתה של המשפחה הישראלית. והייתה פה גם שמירה על שיעור קומתה של הרשת 'רמי לוי'. אף אחד לא נתן לא בסתר ולא במופגן. פשוט התחשיב הכלכלי איפה יהיה ה Loss leader  ואיפה יהיה הרווח – הונדס אחרת, כך שמשפחות שידן קצרה מלאכול עוף – לא תופלינה לרעה. יתכן שהרווח השולי ממצרכים פחות נפוצים ואייקוניים כמו עוף – עלו פה ושם יותר כי רמי לוי לא קם בבוקר כדי להפסיד אלא כדי להרוויח.

אחרי העוף בשקל ועוד כמה מפגני ראווה שהיה בהם גם הצעת ערך מסחרית אבל גם הטבעה של פילוסופיה חברתית, נולדה הפרסומת הנוכחית שאני רואה בה קפיצת מדרגה למותג רמי לוי.

לא רק שהוא מסמל את מה שהוא מסמל – כלומר את הרובין – הוד הישראלי (לצד אופטיקה הלפרין למשל) הוא לא עושה זאת מתוך מקום בורגני צבוע שרוצה להיות אהוד ומודרני. כי הרי קל מאד להיות מותג כמו Toms – מותג נעליים שמטיף לשינוי ומתחייב לתת זוג נעליים למישהו מהעולם השלישי מול זוג שהצרכן קונה אצלו. מותג כזה אהוד באופן מובן בעולם הנאור כי ברור שהשאיפה שלו היא לעולם טוב יותר ויחף פחות. גם רמי לוי שואף לעולם טוב יותר ורעב פחות אבל הפעם אנחנו זוכים להצצה לא רק לאיך שלוי רואה את העתיד אלא למניע של לוי בעברו האישי.

במלים אחרות – לא רק תכלית המותג אלא סיבת המותג.

הסיפור, שהוא סיפור אמתי, מציג את לוי כחייל חוזר הביתה וקולט את אמו, עם אחיו הקטנים, בירושלים של פעם, בשוק מחנה יהודה, מנסה לקנות מצרכי מזון בחנות סיטונאית. הסיבה ברורה – שם זה נגיש ואפשרי לקנות מצרכים לארוחה ביתית. החיל שחוזר הביתה לארוחת שבת יחד עם המוכר שמודיע לאם כי אין מכירה ליחידים מהווים נקודת מפנה כואבת ומהותית בחייו של רמי החייל שמחליט לשכור חנות קטנה ולמכור מצרכי מזון במחירים אפשריים לנפש. וכמובן – ליחידים. ההשוואה למחיר הסיטונאי היא מתוחכמת ומקופלת באופן נכון בתוך סיפור מרגש שאי אפשר לברוח מאמתיותו.

מבחינה מסוימת רמי לוי אמר את דברו וסגר מעגל. הוא לא רק מרוויח טוב, והוא לא רק יודע לייצר מחירון שתפור על המשפחה הישראלית שנאבקת לחיות בכבוד, אנחנו מבינים מאיפה זה בא, ואם אתם שואלים מה זה משנה – זה משנה. כי זה לא מתנשא וזה לא מגיע ממקום פילנתרופי של עשירים שמנסים להרגיע אשמה. וזה לא מגיע ממקום של צורך נואש בתשומת לב. זה מגיע ממקום נקי ואישי וזה מעמיק את הזיקה למותג רמי לוי או שיווק השקמה – שני מותגים שהפכו נרדפים עם השנים ויחד עם זה שהם נושאים בשורה קונקרטית לגבי המחיר – הם "מקפסלים" רגש וערכים וסיבה לרכוש בהם.

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הופכים צרכנים ליצרנים גגות סולריים" רשות החשמל // עטרה בילר

פורסם

ב-

הצעת הערך ברורה.

רשות החשמל קוראת לנו לברר אם אפשר להשתכר מהצבת קולטי שמש על הגג שלנו.

מדובר במהפכת אנרגיה שכל העולם עובר. זה לא חדש. זה קצת מעניין כי מדובר בכסף אבל העולם של בואו תעשו כסף ואנחנו נראה לכם איך הוא עולם חבוט, רמוס וצפוף. 'אוקיינוס אדום'.

 

אז רשות החשמל בחרה בדרך אחרת. האסטרטגיה שננקטה מתמקדת בחיינו, האנשים. יחידי הסגולה שיש להם קורת גג. ואליהם היא פונה.

לפני שהיא מגיעה להצעת הערך ולתועלת הכלכלית, היא מוכיחה לנו, לאנשים, שהיא מכירה אותנו ויודעת דבר או שניים על חיינו.

הסרטון מתחיל בדיוק בזה.

אנחנו רואים תקריב של גג ישן, מרזב מחליד ואנטנה – הסממן הבולט ביותר של גגות ישראליים במשך מספר לא מבוטל של עשורים. אז לכל הצעירים שבינינו – פעם לא היו צלחות קליטת טלוויזיה רב – ערוצית. היו אנטנות ואפשר למלא ספר בסיפורי קליטת טלוויזיה, אנטנה על הגג, אנטנה על המרפסת. הקריין, שיודע שהאנטנה היא נחלת העבר הולך לימים של לפני הטלוויזיה הישראלית ומספר לנו שהאנטנות עבדו כבר אז בקליטת ירדן או לבנון. כי לא היה באמת מה לראות בטלוויזיה וכשקלטנו משהו, לא חשוב באיזו שפה, זה נתן לנו תחושת חיבור למין האנושי, לא חשוב איזה.

רשות החשמל הפכה אותי ברגע לקהל שבוי. רק רצינו להגיד תודה, אומר הקריין, והוא עובר מעצם לעצם שהורגלנו למקם על גגות הבתים המשותפים. ואכן הוא מתחיל באנטנות שקלטו ירדן ולבנון, עובר לחבלי הכביסה. לספות שראו ימים יפים יותר. נכון, למי לא הייתה תקופת הסתלבט על הגג – במקום לזרוק את הספות הישנות יצרנו "זולות" וזה סיפק לנו תחושת מרחב וחופש בעולם של דירות צפופות שאת החדר של הילד יצרנו מלסגור מרפסת. כדי לפרוט עוד יותר על נימי הנוסטלגיה מודה הקריין לשקי הבטון ולמרצפות השבורות שאיזה קבלן הבטיח להוריד למטה. מפתיע אך עם זה מדויק. וגם לאיזה פסל שמסתבר שאולי אלו בובות חלון ראווה מאופסנות על הגג. ולנו די ברור שהן מספרות סיפור על חנות בגדים שנסגרה. עוד גוון למצוקה הכלכלית. ברור לנו שאנחנו אומרים תודה לכל מה שאכלס את הגגות שלנו במשך רוב חיינו – תודה כי צריך להיפרד, וצריך להיפרד כי משהו גדול עומד לקרות לנו.

אז רגע לפני המשהו הגדול, התרגשתי מהתובנה. נכון. כל מי שחי במדינה במשך ה 30 -40-50 שנה האחרונות יודע שהגג שימש אותנו כמחסן, כמרפסת, כבריחה מהצפיפות, כתוספת שטח מחייה, כי מי שאין לו וילה צמודת קרקע זקוק לכל סנטימטר רבוע כדי לחיות קצת יותר טוב.

בשלב הזה ברור לנו שהקליפ פונה לרוב הציבור שחי על הגרוש ושהיה יכול ליהנות מעוד קצת רווחה כלכלית, רואה אותו ואת חייו ואת הכאב שלו.

שם, בנקודה הזו בדיוק, מציע הקליפ שנפנה את הגגות המוזרים שיצרנו ונצטרף למהפכת הגגות הסולאריים.

על כל גג פנוי ניתן להתקין פאנלים סולאריים ולהרוויח מזה כסף.

ואם לא די בכך, מעניק לנו הקריין את סיבת המהלך: הופכים צרכנים ליצרנים.

חזק, פשוט, וכמעט, אם יורשה, נקמני.

נקמת הרוב שחי בעשירונים הבינוניים.

עד כה שרדנו את הצפיפות ואת יוקר המחייה. מי אם לא הגג יספר את סיפורנו?

אז מעתה אפשר להפוך את היוצרות ולעשות כסף בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים. ומי יודע, אולי נוכל לעשות פחות וליהנות יותר?

באתר של רשות החשמל אנחנו מוזמנים לבדוק כמה הגג שלנו שווה.

בי זה נגע, אותי זה שכנע.

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "סנו מקסימה ילדים זה כביסה" // עטרה בילר

פורסם

ב-

'תפסיק לסלסל תתחיל לקפל' אומרת אשתו של משה פרץ, אחרי שהוא מספר לנו ש'מילא קיסריה' אבל היום שלש מכונות…
תביאו שלשה תביאו ארבע ילדים – ואגב חרוזים ראויים – מקרוני – מיניסטרוני – שר לנו הכוכב "ילדים זה כביסה, הרים של כביסה".

הפרסומת היא לסנו מקסימה עם אפקט הז'וול להסרת כתמים קשים, ופרץ ממשיך את שיר הברירה הטבעית רק עם 'דבר המפרסם' – סנו מקסימה מקסימה…ואם לא הבנו די – "אין על מקסימה". כי חייבים. אתעלם מההרגל השמרני והלא – סומך – על – קהל – היעד של המותג סנו שתמיד, אבל תמיד, עסוק בסגירים וסיסמאות כדי להבטיח מטבע לשון. ומדוע אתעלם? קודם כל כי זה לא המנדט שלי ושנית, כי אולי זה כן עובד.
לענייננו – אהבתי את הפרסומת כי 'ילדים זה כביסה', שנופל על 'ילדים זה שמחה' המיתולוגי – מצחיק ורלוונטי.
א. ילדים זה באמת הרים של כביסה, והורות זוהי עבדות של קיפולים ושוב קיפולים.
ב. מקופל, אפרופו קיפולים, בתוך המשפט – שכתמים זה שמחה. הווה אומר – כל עוד הילדים אוכלים ומשחקים – כתמים זוהי ערובה לחיים ולבריאות…
ג. נעים לראות את פרץ שאיננו מצטיין בדימוי של גבר חדש – עושה ומקפל כביסה. פשוט נעים.
ד. נחמד ומרענן לקבל את סנו עם הומור עצמי בלתי דידקטי כי בעיני רק ככה, עם טוויסט של סאטירה – אפשר.

כמובן שהשימוש בשיר הברירה הטבעית ציני במיוחד כי השיר המקורי חוגג את המשפחה הגדולה ואת ריבוי הילדים, וניקיון הבית וההתמודדות הטכנית – רחוקות ממנו שנות אור. הראייה של השיר המקורי את המשפחה הגדולה חסרת אמצעי המניעה ותכנון המשפחה – רומנטית ומתרפקת. זה מה שהופך את 'ילדים זה כביסה' לעוד יותר מצחיק ולכן יותר מעניין.
ב'הרים של כביסה' יש מעט מאד רומנטיקה והרבה צחוקים וכפי שאמרנו – נוזל או אבקת כביסה זה הקלישאה העתיקה ביותר בעולם הפרסום, לצד משקאות קלים ומכוניות, ולכן כל זווית חדשה היא מבורכת וצפויה לעשות את זה עבודה.
אה, כן, וסלב, כמובן.

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA