עקבו אחרינו ברשת

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "מזדה ופורד – מרכזי שירות מורשים" // עטרה בילר

פורסם

ב-

עטרה בילר, אורי חזקיה
עטרה בילר, אורי חזקיה

אני מודה שצחקתי בקול רם. בכל קדמה יש וויתור והקרבה. כשהתרגלת לסצנה הישנה של המוסכניק שלך – הרווחת הרבה תשומת לב, חום ואהבה וכמובן הזדמנויות להיות חשוב ומשמעותי. הקדמה מוחקת את זה ואתה חווה סוג של אבדן. היועץ האישי שלך, כשאתה בנאדם לא החלטי, לא מצליח למלא את החסכים שהמוסכניק, שהיה חבר אישי – מילא. הוא יגיד לך כל כמה זמן צריך להחליף שמן מנוע אבל מתי להביא ילד שלישי או האם לפינה של הסלון יתאים שולחן עגול או משולש – כנראה שלא.

אלה למשל חסרונות מובהקים של מוסכי השירות המורשים של מזדה פורד. אמנם המניע העיקרי להגיע למוסכים המורשים של מזדה ופורד הוכחו מחקרית כזיקה לשירות, למקצועיות, לבטיחותיות, לאמינות ולהוגנות, אבל אורי חזקיה, הפרזנטור, פה "בשביל הפריזורה". הוא משתמש במפוח או משאבת אוויר או מה שזה לא יהיה כדי לנפח עוד יותר את השיח הפראי, הבלתי מעוצב והמאוד מתוקשר שיש לו על הראש. הומור עצמי. בהמשך למה שאי אפשר להגשים במוסכים החדשים, חזקיה מגלגל את סיפור התאונה שעשה כדי למנוע התנגשות באישה זקנה. הקהל הוא כמובן בחורה יפה אותה די ברור שהוא מנסה להרשים. באמצע סיפורי הגבורה המוגזמים והמצחיקים ("התגלגלתי בוואדי פראי וכבר ראיתי ואדים") קוראת לו נציגת השירות של המוסך להציע לו את הרכב החלופי.

האיטיות שפעם הייתה עשויה לשחק לידיו של חזקיה ולאפשר לו להתקדם עם הבחורה – נגזלה ממנו. היעילות בעוכריו והוא רק הולך מדחי אל דחי, מתחיל לדבר שטויות מתוך מבוכה, כדי להסתיר את צבע הצפרדע הירוק של הרכב שבתיקון, צונח בין הכורסאות עם הקביים כשהבחורה מתעלמת ממנו במופגן ובקיצור – מפסיד את כל הקופה. בקליפ אחר נשפכות כל הסוכריות מתוך הז'קט של חזקיה בקטע מביך במיוחד "באמתי מבר מצוה והיו שם אותן סוכריות בדיוק". גם שם הוא מתקשה להתמודד עם הקלסר המסודר והשקוף שהנציגה מוסרת לידיו, וחש גמלוני ומסורבל. ההליכה קדימה משאירה מאחור את כל אלה שצריכים את העולם פחות מתפקד, פחות פורמאלי ויותר טיפולי. מוסכי השירות של מזדה ופורד לא כאלה. אבל הקליפ הכי מצחיק מדבר על אבחון מהיר מדי במוסכי השירות החדשים של מזרה ופורד. בקליפ הזה מספר לנו חיזקיה שפעם, כשהאבחון התקדם בקצב איטי, בנית מערכת יחסים עם המוסכניק. הוא היה מתקן, היה מתקלקל, היית חוזר, היה מתקן שוב – ככה בונים קשר.

כיום קשה מאד לבנות קשר במוסכים החדשים. ברור לעין שהם את העבודה שלהם סיימו. אבל חיזקיה מכור לסיזיפיות של פעם, למערכת יחסים שלא יודעת לשחרר. הוא שובר בעצמו את המגב כדי להישאר עוד קצת במתחם, להכין "קפה של עצבים", "לדבר על מחירים" ומודיע "יש עוד יום ארוך". ה setting נקי, העובדים מדוגמים, לבושים במדים, הכל פועל על פי פרוטוקול וסטנדרט. חזקיה הולך לאיבוד ומבכה את החברות הישנה שנגוזה עם בואם של העובדים החדשים והממושמעים. הסיסמא "מגיע לך ליהנות מכל היתרונות" משתקפת הפוך לגמרי בחוויות ההזויות של חזקיה שרק מחפש יחס וצומי, ולא מצליח להשיג אותם בפורמט החדשני והחיוני. לנו ברור למה אנחנו כן נרצה לעבוד עם המוסכים, כי אנחנו, לעומתו, התקדמנו בחיים והשתחררנו מהתסביכים שהוא עוד לא…

לפעמים כדי להגיד במה אתה טוב עליך להראות במה אתה גרוע, כדי לייצר הזדהות שלילית. מי שלא מתוסבך, תלותי וחסר החלטיות ותכליתיות כמו חזקיה – מגיע לו ליהנות מהfacilities של מוסכי מזדה ופורד המורשים. להבדיל, גם סדרת הפרסומות עם משיח לסלקום TV משתמשת באותו פטנט. הפרזנטור הראשי הוא אדם ארכאי ושמרני שמפחד לזוז קדימה ומשתמש בתירוצים עלובים כדי להיתקע במקומו. דוגמא נוספת היא תשעה מיליון והמזכירה של שוקה סוכן הביטוח – שמסמלת את הפחד משינוי ואת האינטרס להשאיר את העולם הישן. לפעמים השלילי והמתנגד לקטגוריה החדשה 'מצטלם' טוב יותר והסיפור שלו מעניין יותר מאשר זה שתומך בה ומעוניין בה.

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "הופכים צרכנים ליצרנים גגות סולריים" רשות החשמל // עטרה בילר

פורסם

ב-

הצעת הערך ברורה.

רשות החשמל קוראת לנו לברר אם אפשר להשתכר מהצבת קולטי שמש על הגג שלנו.

מדובר במהפכת אנרגיה שכל העולם עובר. זה לא חדש. זה קצת מעניין כי מדובר בכסף אבל העולם של בואו תעשו כסף ואנחנו נראה לכם איך הוא עולם חבוט, רמוס וצפוף. 'אוקיינוס אדום'.

 

אז רשות החשמל בחרה בדרך אחרת. האסטרטגיה שננקטה מתמקדת בחיינו, האנשים. יחידי הסגולה שיש להם קורת גג. ואליהם היא פונה.

לפני שהיא מגיעה להצעת הערך ולתועלת הכלכלית, היא מוכיחה לנו, לאנשים, שהיא מכירה אותנו ויודעת דבר או שניים על חיינו.

הסרטון מתחיל בדיוק בזה.

אנחנו רואים תקריב של גג ישן, מרזב מחליד ואנטנה – הסממן הבולט ביותר של גגות ישראליים במשך מספר לא מבוטל של עשורים. אז לכל הצעירים שבינינו – פעם לא היו צלחות קליטת טלוויזיה רב – ערוצית. היו אנטנות ואפשר למלא ספר בסיפורי קליטת טלוויזיה, אנטנה על הגג, אנטנה על המרפסת. הקריין, שיודע שהאנטנה היא נחלת העבר הולך לימים של לפני הטלוויזיה הישראלית ומספר לנו שהאנטנות עבדו כבר אז בקליטת ירדן או לבנון. כי לא היה באמת מה לראות בטלוויזיה וכשקלטנו משהו, לא חשוב באיזו שפה, זה נתן לנו תחושת חיבור למין האנושי, לא חשוב איזה.

רשות החשמל הפכה אותי ברגע לקהל שבוי. רק רצינו להגיד תודה, אומר הקריין, והוא עובר מעצם לעצם שהורגלנו למקם על גגות הבתים המשותפים. ואכן הוא מתחיל באנטנות שקלטו ירדן ולבנון, עובר לחבלי הכביסה. לספות שראו ימים יפים יותר. נכון, למי לא הייתה תקופת הסתלבט על הגג – במקום לזרוק את הספות הישנות יצרנו "זולות" וזה סיפק לנו תחושת מרחב וחופש בעולם של דירות צפופות שאת החדר של הילד יצרנו מלסגור מרפסת. כדי לפרוט עוד יותר על נימי הנוסטלגיה מודה הקריין לשקי הבטון ולמרצפות השבורות שאיזה קבלן הבטיח להוריד למטה. מפתיע אך עם זה מדויק. וגם לאיזה פסל שמסתבר שאולי אלו בובות חלון ראווה מאופסנות על הגג. ולנו די ברור שהן מספרות סיפור על חנות בגדים שנסגרה. עוד גוון למצוקה הכלכלית. ברור לנו שאנחנו אומרים תודה לכל מה שאכלס את הגגות שלנו במשך רוב חיינו – תודה כי צריך להיפרד, וצריך להיפרד כי משהו גדול עומד לקרות לנו.

אז רגע לפני המשהו הגדול, התרגשתי מהתובנה. נכון. כל מי שחי במדינה במשך ה 30 -40-50 שנה האחרונות יודע שהגג שימש אותנו כמחסן, כמרפסת, כבריחה מהצפיפות, כתוספת שטח מחייה, כי מי שאין לו וילה צמודת קרקע זקוק לכל סנטימטר רבוע כדי לחיות קצת יותר טוב.

בשלב הזה ברור לנו שהקליפ פונה לרוב הציבור שחי על הגרוש ושהיה יכול ליהנות מעוד קצת רווחה כלכלית, רואה אותו ואת חייו ואת הכאב שלו.

שם, בנקודה הזו בדיוק, מציע הקליפ שנפנה את הגגות המוזרים שיצרנו ונצטרף למהפכת הגגות הסולאריים.

על כל גג פנוי ניתן להתקין פאנלים סולאריים ולהרוויח מזה כסף.

ואם לא די בכך, מעניק לנו הקריין את סיבת המהלך: הופכים צרכנים ליצרנים.

חזק, פשוט, וכמעט, אם יורשה, נקמני.

נקמת הרוב שחי בעשירונים הבינוניים.

עד כה שרדנו את הצפיפות ואת יוקר המחייה. מי אם לא הגג יספר את סיפורנו?

אז מעתה אפשר להפוך את היוצרות ולעשות כסף בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים. ומי יודע, אולי נוכל לעשות פחות וליהנות יותר?

באתר של רשות החשמל אנחנו מוזמנים לבדוק כמה הגג שלנו שווה.

בי זה נגע, אותי זה שכנע.

 

המשך קריאה

טורים ומאמרים

ניתוח קמפיין: "סנו מקסימה ילדים זה כביסה" // עטרה בילר

פורסם

ב-

'תפסיק לסלסל תתחיל לקפל' אומרת אשתו של משה פרץ, אחרי שהוא מספר לנו ש'מילא קיסריה' אבל היום שלש מכונות…
תביאו שלשה תביאו ארבע ילדים – ואגב חרוזים ראויים – מקרוני – מיניסטרוני – שר לנו הכוכב "ילדים זה כביסה, הרים של כביסה".

הפרסומת היא לסנו מקסימה עם אפקט הז'וול להסרת כתמים קשים, ופרץ ממשיך את שיר הברירה הטבעית רק עם 'דבר המפרסם' – סנו מקסימה מקסימה…ואם לא הבנו די – "אין על מקסימה". כי חייבים. אתעלם מההרגל השמרני והלא – סומך – על – קהל – היעד של המותג סנו שתמיד, אבל תמיד, עסוק בסגירים וסיסמאות כדי להבטיח מטבע לשון. ומדוע אתעלם? קודם כל כי זה לא המנדט שלי ושנית, כי אולי זה כן עובד.
לענייננו – אהבתי את הפרסומת כי 'ילדים זה כביסה', שנופל על 'ילדים זה שמחה' המיתולוגי – מצחיק ורלוונטי.
א. ילדים זה באמת הרים של כביסה, והורות זוהי עבדות של קיפולים ושוב קיפולים.
ב. מקופל, אפרופו קיפולים, בתוך המשפט – שכתמים זה שמחה. הווה אומר – כל עוד הילדים אוכלים ומשחקים – כתמים זוהי ערובה לחיים ולבריאות…
ג. נעים לראות את פרץ שאיננו מצטיין בדימוי של גבר חדש – עושה ומקפל כביסה. פשוט נעים.
ד. נחמד ומרענן לקבל את סנו עם הומור עצמי בלתי דידקטי כי בעיני רק ככה, עם טוויסט של סאטירה – אפשר.

כמובן שהשימוש בשיר הברירה הטבעית ציני במיוחד כי השיר המקורי חוגג את המשפחה הגדולה ואת ריבוי הילדים, וניקיון הבית וההתמודדות הטכנית – רחוקות ממנו שנות אור. הראייה של השיר המקורי את המשפחה הגדולה חסרת אמצעי המניעה ותכנון המשפחה – רומנטית ומתרפקת. זה מה שהופך את 'ילדים זה כביסה' לעוד יותר מצחיק ולכן יותר מעניין.
ב'הרים של כביסה' יש מעט מאד רומנטיקה והרבה צחוקים וכפי שאמרנו – נוזל או אבקת כביסה זה הקלישאה העתיקה ביותר בעולם הפרסום, לצד משקאות קלים ומכוניות, ולכן כל זווית חדשה היא מבורכת וצפויה לעשות את זה עבודה.
אה, כן, וסלב, כמובן.

המשך קריאה

מצייצים jobs

תוכן מותגי

קראו גם

כל הזכויות שמורות © 2017-2079 | בשיתוף קבוצת ה-MIZBALA